יש לי סימפטיה לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון מאז שקיימנו שיחה ארוכה לתוך הלילה במפקדת פיקוד מרכז כשבאתי לראיינו לאחר שהתמנה למפקד אוגדת יו"ש. גם מעידותיו פה ושם לא פגמו בהערכתי כלפיו, והיו לו כאלה, כמו לרוב ה"גנרלים" שעוברים לפוליטיקה ולוקח להם זמן לקלוט את קוד ההתנהגות והדיבור בעולם החדש שנקלעו אליו. אבל פרשת הסתבכותו עם מזכיר המדינה האמריקאי קרי, ובעצם עם הממשל בוושינגטון בראשות הנשיא אובמה, היא כבר יותר מסתם מעידה.
כל הפרשה הזאת החלה ונמשכה ברגל שמאל, וכשאתה משקיף לאחור ומתעניין קצת בפרטיה, אינך יודע אם לצחוק או לבכות. הכל התחיל, כזכור, כששר הביטחון כינה בפורום מסוים את שר החוץ קרי, שהתאמץ להניע את גלגלי המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים, משיחי ואובססיבי, והדברים דלפו.
מחלקת המדינה הגדירה את דברי יעלון כפוגעים, אבל דומה שיעלון, ואיתו גם ראש הממשלה נתניהו, המכיר היטב את האמריקאים, לא העריכו כראוי את גודל הפגיעה ואת השלכותיה. וזה בהחלט תמוה, לפחות לגבי השני.
התרעות פיקוד העורף