יש מידה של היגיון בהצעתם של חברי כנסת מהימין, שאיילת שקד היא הדוברת הבולטת מביניהם בימים האחרונים, לרסן את כוחו של בית המשפט העליון בבואו לפסול חוקים של הכנסת. בית המשפט לקח לעצמו את הסמכות הזאת בהחלטה שנויה במחלוקת, ועושה בה שימוש שגם הוא שנוי במחלוקת. הדוגמה האחרונה - פסילה שנייה של החוק למניעת הגירה לא חוקית - הניעה את חברי הכנסת לפעולה נמרצת.
זו לא הפעם הראשונה שהכנסת מנסה להעביר חוק כזה, ולא הפעם הראשונה שתיכשל. הזיכרון אמנם קצר, אבל רק לפני שנתיים וחצי ניסה שר המשפטים דאז יעקב נאמן להעביר חוק שהיו בו סעיפים דומים. לא כולם. נאמן חשב שראוי לדרוש רוב של 65 ח"כים כדי "להתגבר" על פסיקה של בית המשפט. שקד מסתפקת ב-61. כך או כך, שתי ההצעות הללו נשענות על בסיס דומה של תרעומת כלפי הכוח המוגזם שבית המשפט לקח לעצמו.
שתיהן כונו ועוד יכונו על ידי מתנגדיהן בביטויים כמו "סכנה לדמוקרטיה". הרטוריקה הזאת היא חלק מהמשחק שכולם מרוויחים ממנו: שקד מקדמת חוק שכנראה לא יעבור, ונדרשת להגזים ברטוריקה כדי להיראות בעיני בוחריה כמי שמנסה לבלום בית משפט שכביכול אחראי לפגיעה אנושה ביכולתה של ישראל להגן על עצמה. מתנגדיה, לבני, לפיד ואחרים, נזקקים לרטוריקה היסטרית מהכיוון השני כדי להוכיח לבוחריהם שהצילו את הדמוקרטיה. האמת היא שישראל יכולה להתקיים כדמוקרטיה סבירה ולהמשיך להגן על עצמה, עם החוק ובלעדיו.
התרעות פיקוד העורף