פעם אחת, אחרי מעשה אהבה יפה - שכבנו אני והוא במיטה.
היה מאוד חם, אמצע אוגוסט אני חושבת. אני זוכרת שהוא בהה ארוכות במאוורר המסתובב על התקרה. ואני הכנסתי כרית בין רגלי, כדי שיהיה קר יותר. שכבתי על צד הגוף והתחלתי מלטפת את בטנו.
"למה אתה בשקט?", שאלתי.
"את מפחדת משקט?", ענה לי בשאלה.
המשכתי ללטף את בטנו, לא עניתי לו. למען היושר? כן, אני מפחדת משקט, מאוד מפחדת. כל כך הרבה זמן הייתי לבד, בשקט עם עצמי. קמתי לבד, הלכתי לישון לבד, אכלתי לבד, התקלחתי לבד, טיילתי ברחובות תל אביב לבד, וצחקתי לבד. לא כי אני לא טיפוס חברתי, ההפך, יש לי חברים בשפע. סתם ככה - כי הלבד הוא נוח יותר. לא צריך מסיכות, לא צריך לנסות להצחיק, להרשים, או לעורר תשוקה אצל הצד השני.
אבל פתאום, מאז שהוא בא - ראיתי את הלבד כשולי, לפעמים כמטרד שמאותת לי, ולפעמים כמתנה שאני מעניקה לעצמי פעם ב..., כשהוא לא בסביבה. אני זוכרת, שבאחת השבתות, לפני שהכרתי אותו, קמתי בבוקר עם קצת האנג אובר. השתייה לילה קודם נתנה את תזכורתה למעשי הטיפשות שעשיתי.
אז קמתי מן המיטה, הכנתי לי קפה שחור וחזק, וחזרתי אל חדרי. אני זוכרת רק את רעש השלוקים שלגמתי מן הקפה. חוץ מזה לא היה עוד רעש, לא מהבית הריק ולא מהחוץ. כשסיימתי את הקפה, התקלחתי במהירות, לבשתי טייטס וחולצת טריקו וירדתי במדרגות. נו, ניחא, אם משעמם - לפחות אטייל קצת ביפו, אולי היא תחדש לי משהו.
אז התחלתי לטייל, עברתי בסמטאות הפשפשים, הבטתי על דוכני הרוכלים הסגורים ואפילו מצאתי ידית צבעונית למגירה. אספתי אותה אל כיסי. אחר כך עליתי על שדרות ירושלים, ראיתי תיירים שמחפשים את הדרך לנמל, תור ארוך לבורקס של שאדי, אמהות עם עגלות ואבות עם ילדים על הכתפיים. חייכתי אליהם, כמו אומרת "ברוכים הבאים אל משכננו". קניתי לי בורקס תרד ופחית קולה והתיישבתי על אחד הספסלים בשדרה. לא הייתה לי אף הודעה בוואטסאפ וגם הטלפון דמם. טוב, שבת בבוקר, זה זמן לשקט, לא?
עוד פעם השקט הזה.
"מרסל?", שמעתי קול בחורה.
פעם אחת, אחרי שאפסיק להמציא סיפורים על מעשי אהבה יפים, אקום מהספסל בשדרות ירושלים, ואלך למצוא לי אחד כזה. בינתיים, הבורקס טעים והבדידות קצת מרה. אבל רק בינתיים.
התרעות פיקוד העורף