האמת על השתתפותי בפאנל תוכניות הבוקר: אין לי דעה על הכל

פעמיים בשבוע אני משכים קום ועושה את דרכי לאולפני רשת כדי להביע דעה במסגרת התוכנית "שיחת היום" בהנחיית לוסי אהריש. התוכנית נמשכת שעתיים ברוטו והיא מצולמת באולפנים בשכונת רמת החייל בתל אביב. בטלוויזיה האולפן נראה יותר גדול ממה שהוא במציאות וגם הפאנליסטים נראים הרבה יותר חכמים על המסך ממה שהם באמת.

בכל תוכנית יש ארבעה פאנליסטים שמשובצים מתוך מאגר הכולל את דניאל בן-סימון, בועז ביסמוט, רונית תירוש, כנרת בראשי, ענבל גבריאלי, יואל חסון, דידי הררי, נמרוד ניר, דן מנו, יאיר מרטון ואנוכי. המשימה העיקרית שלנו היא להגיע לאולפן מצוידים בדעות נחרצות בכל נושא על סדר היום. מבחינה עקרונית, אין דבר יותר מעצבן ממישהו שיש לו דעה בכל נושא. מגזר הדעתנים הוא בזוי ומבחיל, אך לצערי, זוהי דרישת היסוד שנדרשת ממני כפאנליסט להשכרה.

פעם אחת יצא לי להכריז בשידור ש"האמת, לוסי, אין לי מה להגיד בנושא". ועד לאולפן יכולתי לשמוע את השתיקה האכזרית וההלם הכבד שהשתררו בחדר הבקרה, שם ישבו עורכי התוכנית והבמאי. מאז אינני מעז להעלות על דעתי לעשות דבר כזה שוב.

מכיוון שאינני נמצא עכשיו בנעלי הפאנליסט, אני יכול להגיד את האמת. אין לי באמת דעה על כל דבר. יתרה מכך, פעמים רבות אם מישהו ישאל אותי בצהריים לגבי נושא שדיברתי עליו בבוקר במסגרת התוכנית, יש סיכוי שאגיד את ההפך הגמור.

"בחינם?", שאלתי.

"מה?".

"אתה מתכוון לשלם על זה?".

"על מה?", שאל הנהג.

"על הדעה שלי בעניין הטבעונים בצה"ל", השבתי.

"מה? מה הולך איתך, בן אדם? אתה על סמים?".

"לא, האמת שאני נקי כבר שש שנים", עניתי.

"יפה", הוא התפעל. "מאיזה סמים נגמלת? מאיזה סוג?".

"סמים מעוררים, ממריצים, כל מיני דברים מהסוג הזה".

"כמו מה שלאנס ארמסטרונג השתמש בו?", חקר אותי.

"לא, ממש לא. ארמסטרונג זה משהו שונה. הוא לקח סמים ממריצים מסוג אחר לגמרי", הסברתי.

"מה דעתך באמת על מה שקרה עם לאנס ארמסטרונג? קצת מטורף, הא?", הוא תהה.

"אתה מתכוון לשלם על זה?", שאלתי.

"מה?", הנהג שוב לא הבין.

"מה מה?".

"עזוב, לא חשוב", הוא אמר.

בשאר הנסיעה חשבתי על זה שהטריק האמיתי של כל פאנליסט, זה שהופך אותו מבינוני למבריק, הוא היכולת לתעתע בצופה ולגרום לו להאמין שמי שמבצבץ מולו על המסך יודע על מה הוא מדבר. הרי אין באמת בן אדם כזה שיש לו מה להגיד גם על אבולה, גם על היחס של האמריקאים לבוגי יעלון, גם על השקת אייפון 6, גם על המופע לזכרו של אריק איינשטיין וגם על תופעת האבחונים במערכת החינוך (זו פחות או יותר רשימת הנושאים שקיבלנו באחת מהתוכניות האחרונות ב"שיחת היום").

והסיבה השנייה היא שאני שונא לקנות בגדים בחנויות. אין לי כוח לכל ההתפשטות וההתלבשות הבלתי נגמרות, ללחץ המתון שהמוכרים בחנות מפעילים עליך, לזה שתמיד המידות שונות בין מותג למותג, ככה שיוצא שאתה תמיד לוקח איתך לתא המדידה את הבגד במידה הלא נכונה, ואז צריך להתלבש שוב, לצאת אל עבר המדפים, לקחת מידה אחרת ולחזור שוב לתא. סיוט. אבל הכי נורא, מה שמחסל אותי בקניית בגדים, הוא האפשרויות הרבות על המדפים - מיליוני פריטים, מכל סוג, צבע וגודל.

אינני אדם שיודע להתמודד עם אפשרויות רבות. אני לא יודע מה לבחור ומקבל תמיד כאב ראש נוראי. ואילו כשאני מגיע לאולפן הטלוויזיה, האפשרויות מצטמצמות למה שהמלבישה בחרה בשבילי. ואם במקרה מוצא חן בעיני אחד מהפריטים שהיא נתנה לי באותו יום צילום, אני פשוט קונה אותו ממנה וחוסך מעצמי את זוועות השופינג. זה היתרון העצום בטלוויזיה. ככל שאני מפטפט ביותר תוכניות, כך ארון הבגדים שלי תופח.

בסוף השבוע העניקה בן דיין ראיון ל"ידיעות אחרונות", שכמובן נגע ברובו בענייני השד העדתי. בראיון היא נשאלה איך קרה שהייתה נשואה בעבר לבחור אשכנזי. אינני זוכר את הציטוט המדויק, אבל מה שהיא אמרה, פחות או יותר, זה שהבחור שאיתו התחתנה היה אשכנזי "מיוחד". אבל, היא הסבירה בהמשך, הם התגרשו די מהר והוא מצא לו כלה חדשה. אשכנזייה. "וזה לא סתם", אמרה בן דיין (שוב, אינני זוכר את הציטוט המדויק, אבל זה היה משהו בסגנון הזה).