סתיו בכיכר

ביום שבו ירו בראש הממשלה, כתבתי פעם, הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום. זה לא היה נכון - כתבתי את זה שבע שנים לפני שירו בו ממש - אבל כשסוף-סוף החיים החליטו להישמע לספרות, הייתי שני רחובות משם, מהמקום שבו אני עדיין לא יכול לעבור על פניו מבלי להיעצר, ולו לשנייה אחת חסרת זמן, להיעצר מכנית, להיעצר ללא מטרה, שהרי מי שמת מת ומי שחי עבר הלאה, אבל אני זוכר שבלילה ההוא לא נעצרתי, כי היו שם יותר מדי אנשים,

אמרתי לאשתי: "השלום כנראה יסתדר בלעדינו", ועשינו עיקוף דרך גן העיר שפעם היה גן חיות ובכל שבת אפשר היה להיכנס אליו חינם, וזה ממש לא ייאמן כמה חיות הם הצליחו לדחוק לתוך שטח כל כך קטן, פילים ואריות ודובים ונמרים וקופים והיפופוטמים וג'ירפות, אבל מה שהכי חשוב - בוודאי לילד - היה אולם המראות המעוותות, והגלגל הענק הכי קטן בעולם, כנראה, וסיפרתי לאשתי איך פעם, אחרי שפינו את גן החיות, הלכתי שם עם אחותי שהייתה ילדה קטנה ומצאנו שריון של צב ענק בקצה הדרך,

והיא נעצבה מאוד, כמובן, גם כי הייתה קטנה וגם כי לא תיארה לעצמה איזה חוש הומור מעוות אחיה הולך ומפתח, ואחר כך כבר הצטערתי אבל זה היה מאוחר מדי, כי אתה יכול לתקן את העובדות אבל לא את הצער שהן גרמו,

וכמו הייתי כרוז העיר הרשמי, התקבצו כולם סביבי ותבעו לדעת עוד פרטים, ואישה אחת נרגשת במיוחד שאלה אותי שוב ושוב, שוב ושוב: "אבל מי?", "מי ירה בו?", "מי?!", ואלוהים יודע למה, ובניגוד מוחלט למה שעשר דקות קודם לכן נשבעתי לא לעשות יותר לעולם, אמרתי בידענות: "שמעון פרס". לא יודע למה. ככה אמרתי.

ומיד נחרדתי כי כולם נאלמו דום בפחד גדול, באימה של ממש, ומיד אמרתי לא, סתם, אין לי מושג מי, אבל זה היה מאוחר מדי: אימה, כמו צער, היא לא דבר שאפשר למחוק על ידי תיקון המידע. אגב, לשמחתי, התברר לי אחרי שנים, שזה עובד גם הפוך: גם אהבה, מסתבר, אי אפשר למחוק, אף על פי שהאדם שאהבת איננו כבר, או שאינך אוהב אותו יותר, אבל זכר האהבה איננו ניתן למחיקה, וזה מעודד, אם כי בסופו של דבר הכל נעלם, כנראה.

והזיכרונות הכי עמוקים שלך הם מקסימום הלגו שאיתו ילדיך בונים חיים אחרים לגמרי, ואולי, לפעמים, סיבה לאנשים שלא מכירים אותך בכלל לזהות שאתה שייך לקבוצה מסוימת של אנשים, כאלה שמתנהגים ומדברים וחושבים בצורה מסוימת - "תראו את זה! הוא נראה כמו אחד שזוכר את רבין!" - או כמו שאמר לי פעם אלי תורג'מן, שלמד איתי בבית ספר לפני מיליון שנה: אתה, יש לך זיכרונות שלא קרו בכלל.

הוא הגדיר אותי בדיוק מופלא, עוד בגיל 15, במשפט אחד אקראי שנזרק בזמן ויכוח במשחק כדורסל. ותמיד חשבתי, הייתי בטוח ממש, שאלי תורג'מן הוא אולי האדם הכי בוטח, הכי שליו, הכי לא פוליטי, והכי לא מתרגש מכלום שהכרתי אי פעם, והנה השבוע - עכשיו אנחנו מגיעים סוף־סוף לחלק האקטואלי של הסיפור, כי זה עיתון וצריך להיות עם היד על הדופק -

אז השבוע אני עובר ליד האנדרטה בכיכר, ואני רואה אותו שם, ממש למרגלות המדרגות שבהן ירד רבין בפעם האחרונה, והשעה היא אחת עשרה בלילה ואלי תורג'מן עומד שם לבדו, וככל שאני מתקרב אני שם לב שהוא עם דמעות בעיניים, כמעט בוכה, ואני נעמד לידו,

יומיים לפני יום ההולדת הראשון שלו אחרי פטירת אמו, הוא קיבל לפתע חבילה בדואר. כשהלך לקחת אותה, הסתבר שזה ממנה. מתנה ליום הולדתו, ששלחה לו כאשר ידעה כבר שימיה ספורים. מצאה עורך דין, שילמה לו כדי לשלוח את החבילה ביום ההולדת של בנה, לאחר מותה. מתנה ממעבר לקבר.

שזה עוד, יחסית, נורמלי. אבל בשנה הבאה הגיעה עוד מתנה, ביום הולדתו. מעורך דין אחר. ובשנה שאחריה. ומאז, כמו שעון, כל שנה ביום הולדתו, מגיעה מתנה בדואר מאמא שלו, מעבר להררי החושך של העולם הבא.