במדינת ישראל של היום יש מעין ערפול אידיאולוגי. הקמת קדימה הייתה מנוף ראשון לטשטוש אידיאולוגיות, והקמת יש עתיד חיזקה את התופעה. אומנם אין להתעלם מצירופם של פוליטיקאים צעירים ונמרצים כתוצאה משני המפצים האלה, אבל אלו צעירים החדורים בפחות אידיאולוגיה מבעבר. בשני המפצים התחזק כביכול השמאל, בניגוד למגמה שאפיינה את תנועת הדעות בקרב הציבור. השמאל הרוויח עוד כמה שנים של איזון בכוחו הפוליטי, ובתמורה המדינה הפסידה גוונים אידיאולוגיים מובהקים. נותרה קוטביות אידיאולוגית בסוגיה מרכזית אחת, והיא בין חרדים לחילונים - וחבל.
אידיאולוגיות נשברות לרסיסים, מסגרות אינטרסנטיות משנות צורה ומתחזקות, והמניפולטיביות הפוליטית אינה חשה כל בושהמלבצע מהלכים שפעם נחשבו בוגדניים. תקציב המדינה אינו תולדה של כיוון חברתי, אלא של פשרות פוליטיות. המנהיגים מטעים את הציבור מתוך בורות ומונעים ממנו להבין כי יש סתירה, למשל, בין דאגה לחלש לבין דאגה למעמד הבינוני. גם הביטחון הפך פשרה פוליטית בין רסיסי אידיאולוגי לבין התקשורת שעוצמתה מתחזקת, בין השאר, כתוצאה מהתפוררות האידיאולוגיות.
התרעות פיקוד העורף