איבדנו את זה. אינני מדברת רק על האוהדים האדומים שאני נמנית עמם, אלה המושמצים כרגע ברחבי הרשת. אפילו שני נהגי המוניות שנסעתי איתם בבוקר שאחרי התקרית לא חסכו ממני את מילות הגנאי. באותו הבוקר, היה אפשר לטעות ולחשוב שאוהדי קבוצות אחרות הן חבורה של דובוני "אכפת לי" שמנגנים בכינור על ענן ורוד.
אני מדברת בעיקר עלינו כבני אדם ועל היכולת העילאית שלנו להפוך את הכדורגל - זה שהעביר לנו את השבתות בכיף - למלחמה של ממש. כאילו שחסרות כאן מלחמות. ובמלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים ואין צדק. כולם אשמים: החוליגן שפרץ למגרש, מחדל האבטחה, שיפוט שנוי במחלוקת, אך גם שחקנים המתגרים בקהל שמתקתק כמו פצצת זמן. אינני רוצה להשמיץ אף אחד, כולנו אשמים.
אחת הסיבות שאני לא מגיעה למגרשים היא האלימות המילולית והפיזית שעוברת כל גבול. מספיק להגיע למשחקי ליגות הנוער כדי להבין מהיכן הכל מתחיל. לא פלא שהדרבי מתפוצץ. אני חובבת כדורגל מושבעת ומשתדלת לצפות גם במשחקים הזניחים ביותר. כן, גם לי יש קבוצה פייבוריטית, ושמה הפועל ת''א. וגם הם, אני יודעת, לא צדיקים גדולים.
אנחנו מתרגשים מהקלאסיקו, מליגת האלופות ומהמונדיאל כמו ילדים קטנים. אבל בשורה התחתונה, אם תשאלו כל אוהד כדורגל ממוצע, הוא יספר לכם שהמשחקים המרגשים ביותר הם המשחקים של קבוצת הבית שלו, זאת שאהד מילדות ובגללה בכה בגיל 12 כשהפסידה את הגביע. נכון, הכדורגל שלנו איטי ומחורבן ואין לנו את מסי או ניימאר, אבל היי, יש לנו מסורת. אל תתנו לקומץ של אידיוטים להרוס אותה.
התרעות פיקוד העורף