"האמריקאים הלכו שלשום לקלפיות לבחור הנהגה חדשה". משפט לכאורה מדויק, אך כזה שראוי לבחון בדקדקנות. "האמריקאים"? לא ממש, פחות ממחציתם הצביעו. "הלכו"? נסעו, וכאמור, רק חלק קטן מהם. "לקלפיות"? או שפשוט שלחו מעטפה בדואר. "לבחור"? אפשרויות הבחירה היו מעטות למדי ברוב המקרים. "הנהגה"? תכף נדבר על הנהגה, אבל רובם לא הרגישו שהם בוחרים הנהגה. "חדשה"? ממש לא, רוב גדול של המחוקקים יחזור לקדנציה נוספת, השיטה בנויה כך שברוב המחוזות קשה מאוד להחליף את נבחרי הציבור.

לאמריקאים יש בעיית מנהיגות, שאינה שונה מהותית מהבעיה הישראלית. יש מי שמחזיק במשרות של הנהגה, אבל לחלק ניכר מהציבור קשה לראות בהם מנהיגים. לפעמים, לרגעים, זה קורה. כך קרה לברק אובמה בבחירות המופלאות של 2008 שבהן עלה לשלטון. אובמה היה מנהיג. עד שנבחר. מאז הוא בדרך למטה, עד שהגיע, חבוט ומרוט, לבחירות השנה השישית. בחירות שהודבק להן התואר "גירוד השנה השישית" כדי להסביר מדוע דחוף לבוחרים, אחרי שש שנים עם אותו נשיא, להעניש אותו בקלפי.

כמעט שום נשיא לא יוצא בשלום מבחירות השנה השישית, אומרת התיאוריה. לא בטוח שהיא עומדת במבחן סטטיסטי מדוקדק, אבל יש בה סוג של חן. אחרי שש שנים, ברור שקצת נמאס. בבחירות 2006 נמאס מבוש ומהרפובליקנים שלו, ב-2014 נמאס מאובמה ומהדמוקרטים. לא מעט ממבקריו של אובמה מצביעים בשמחה לאיד על אחוזי התמיכה העלובים שהוא זוכה להם מהבוחרים. עד כמה מצבו גרוע? כמעט כמו מצבו של בוש המושמץ, בערך באותו שלב בקריירה שלו.

אובמה. צילום: רויטרס

האם זה אומר שאובמה גרוע כמו שהיה בוש? או שאחוזי התמיכה הנמוכים בשניהם הם בעצם לא כל כך נמוכים? האם ייתכן ש-30% או 40% זה בערך מה שאפשר לצפות לו בשנה השישית? חבר קונגרס שפגשתי השבוע הציע לי את האפשרות הזאת. הזכרתי לו שקלינטון היה פופולרי בשנה השישית שלו, וגם רייגן. נכון, אמר, אבל הם נשיאים מעידן אחר. לפני הרשתות החברתיות, לפני הפוליטיקה של טוויטר, לפני הברוטליות של שיח הפייסבוק.

נסה לחשוב על זה כך, הציע: בוש ואובמה שונים מאוד, גם באידיאולוגיה, גם בסגנון, גם בהחלטות. הבוחרים שלהם שונים. בוש דיבר לציבור לבן ושמרני, אובמה נישא על גלי הערצה של צעירים ליברלים ושל מיעוטים. כמובן, יכול להיות ששניהם נשיאים לא מוצלחים - ולכן נרשמה לשניהם ירידה דרמטית באחוזי התמיכה. אבל ישנה עוד אפשרות: ששניהם נשיאים סבירים, או אפילו טובים, ושהירידה בתמיכה מלמדת על מצבו של הציבור יותר מאשר על מצבם.

הזכרתי לאיש את ה-30 וכמה אחוזים של נתניהו בסקרים. "זה הרבה", צחק, "גם נתניהו כבר בשנה השישית?" יש מידה של היגיון בתיאוריה שהציע, אבל יש איתה גם בעיה: קשה לבדוק אותה. נשיאים (וראשי ממשלות) מתחלפים לאט, והמדגם קטן. ברור ששני הנשיאים האחרונים מתקשים לשמור על תמיכת הציבור, ברור שהשניים הקודמים הצליחו יותר, ועד שנדע מה קורה עם השניים הבאים, יחלפו לפחות עוד 16 שנים (אם גם שני הנשיאים הבאים יכהנו שתי קדנציות). עד אז האפשרות פתוחה: אולי אין בעיה עם ההנהגה, אולי יש בעיה עם הציפיות שלנו.

בעיית המנהיגות של ברק אובמה