כאזרח ישראלי שחי כמעט כל חייו בארץ הזאת, אני מתקשה להבין מדוע זכו ההתפרעויות של אוהדי הכדורגל בדרבי האחרון ואחריו לעיסוק נרחב ולכותרות ענק בתקשורת. התקשורת אמורה לעסוק בהרחבה באירועים שהם בבחינת "אדם נשך כלב" ולא "כלב נשך אדם", על פי הכלל העיתונאי הידוע. סליחה, וכי אנחנו חיים בשווייץ או בקנדה? האם ישראל היא מדינה תרבותית, שלווה ורגועה שתושביה נוהגים בנימוס, נמנעים מאלימות ומכבדים איש את רעהו בכל מקום אחר מלבד במגרשי הכדורגל?
ישראל, למרבה הצער, היא מדינה אלימה. היא אלימה בנהיגה בכבישים, במועדונים ובמרחב הציבורי והפרטי. בישראל קיימת לא רק אלימות פיזית אלא אלימות מילולית שפגיעתה רעה לא פחות. ראו כיצד מתנהלים לעתים הדיונים בכנסת. כתיבה אלימה בתקשורת ותרבות ויכוחים קלוקלת בטלוויזיה ובשיח הציבורי בכלל. חוסר כבוד לדעה חולקת ושליפה מהירה של נשק ההכפשות וההשמצות. כיהנתי כמזכיר הממשלה בתקופה שלאחר חתימת הסכם אוסלו. לעולם לא אשכח את גילויי השנאה והאלימות הקשים - פיזיים ומילוליים - של מתנגדי ההסכם נגד יצחק רבין ז"ל. האלימות בכדורגל היא בסך הכל תמונת מראה מציאותית של החברה הישראלית.
מה מפתיע אפוא במה שאירע באותו דרבי אומלל? איך ולמה זה קרה לנו? מסתבר שכאשר היהודים חיים על אדמתם, הם הופכים לחברה אלימה. רוצים הוכחות? פתחו נא את התנ"ך. קראו בו על אלימות של הפרט ועל אלימות של החברה. מלחמות אחים, מעשי אכזריות מקוממים ועוד. ואם נעבור לתקופת הבית השני- המצב לא היה טוב יותר. קראו למשל את ספריו של יוסף בן מתתיהו כמו גם תיאורים היסטוריים מעניינים בתלמוד ובמדרשים. קראו על אכזריותם של כמה ממלכי בית חשמונאי והמלך הורדוס וגם על מעשי אלימות מכוערים שעשו לא מעט מאבותינו בארץ ישראל.
התרעות פיקוד העורף