1990, סוף כיתה ז'. על קו התפר בין סיום שנת הלימודים, לרוחות שהחלו לנשב מכיוון מדינות המפרץ, לניצניו של גיל התבגרות נוראי שעמד להתפרץ מתוכי, הייתה הופעה בלתי נשכחת של תיסלם. אני זוכרת את התקופה הזאת כמעט במדויק. אולי מכיוון שמאוד פחדתי ממלחמה עתידית, מאסון ומהסיוט הגדול ביותר של כל ילד אסתמטי: חנק ונשק כימי. דיברו אז על טילים ארוכי טווח ועל רודן עם שפם, ואמריקאים וגנרל שוורצקופף, ואולטימטום ועוד אולטימטום.

"אבל יש עוד כמה חודשים", ניחמתי את עצמי, "ובינתיים אפשר לחיות". ובסך הכל הייתי ילדה שאהבה מוזיקה והלכה להופעות של נוער שוליים ושל משינה. ובתוך תוכי חלמתי שתהיה לי הזדמנות לראות פעם אחת בחיי את תיסלם, הלהקה הזו מהאייטיז שכל המבוגרים יותר דיברו עליה. "הוא לא יעז", שמעתי את אבא שלי עונה לחיים יבין דרך הטלוויזיה, והנחתי שהוא מבין עניין, הוא הרי מבין בענייני צבא ומתכוון בוודאי לסדאם חוסיין. ובין מהדורת מבט לחדשות ברדיו, תיסלם הודיעו בדרך נס שהם מתאחדים.

בסיבוב ההופעות המיוחד הצלחתי איכשהו להתגבר על החרדות ולנסוע לבד להופעה קצת רחוקה, בליווי חברה מבוגרת ממני שכבר תכננה את חתונתה עם צוף פילוסוף. אלא שלעומתה, אני לא הייתי מאוהבת בשום דבר באותה התקופה, אולי רק במוזיקה או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי.

צילום: נאור רהב

במשך כשש שעות ארוכות עמדנו בשורה הראשונה בפארק הירקון, נצמדות כאילו חיינו תלויים בברזלי הביטחון שהמשטרה הניחה ליד הבמה. לא שתיתי, לא אכלתי ובעיקר ספרתי את הדקות על לתחילתה של ההופעה. "אסור לזוז", אמרה לי חברתי, "המעריצות השרופות אלימות והן יתפסו לנו את המקום", היא איימה, ואני הייתי נחושה להישאר צמודה לבמה גם אם יפנו אותי באמבולנס. כרבע שעה לפני שדני וחבורתו עלו לשיר, התחלתי להרגיש את ההמון מאחורי דוחק. ואני, שבקושי סיימתי את כיתה ז', ילדת שכונה מבית ספר יסודי בחולון, מטר וחצי ו-35 קילו של אמביציה, אחזתי בברזלים כל כך חזק וקיבלתי שטפי דם.

לפתע הרגשתי בזוג זרועות חסונות מניף אותי למעלה. צרחתי בטון שרק ילדות בנות 13 יכולות להגיע אליו, אך תוך שניות מצאתי את עצמי על כתפיים של מי שנראה לי בזמנו בריון, והיום אני מניחה שזה סתם עוד בחור חסון שהציל אותי מעילפון, וממכת מחץ של מעריצות היסטריות שכבר חצו את גיל ההתבגרות. וכך בדרך נס, ובעיקר בזכות נחישות וקצת תקווה, ראיתי הופעה שלמה של להקה היסטורית על כתפיים זרות, על גג העולם.

ובשבוע שעבר ראיתי שוב את תיסלם, בנסיבות אחרות לגמרי. לאחר התלבטויות רבות אם ללכת לעצרת הפוליטית לזכרו של רבין, החלטתי להיות שם בכל זאת אף על פי שהציק לי הצורך לחלק לשתי עצרות את הזיכרון הנורא הזה. אלא שכאות פשרה עם עצמי, החלטתי שלא להיכנס אל תוך ההמון שלא היה המוני בכלל, אלא לעמוד מהצד. הפעם ולשם שינוי, הרחק מגדרות הביטחון של המשטרה, הרחק מהבמה, הרחק מתיסלם שעלו לשיר והזכירו לי שפעם הייתי ילדה בת 13 חסרת עכבות ומלאת תקווה.

מהמרחק הבטוח שבו עמדתי וצפיתי במתרחש מהצד, לא הייתי זקוקה לשום בריון חסון ומזדמן שירים אותי על הכתפיים, רק כדי שאוכל לראות את אהבתה הלא ממומשת של חברתי מילדות, את צוף. ומנגד, גם לא ראיתי דחף חדש ומרגש מסביבי, כזה שהרגשתי על בשרי בדיוק באותה כיכר כשעה לפני אותו רגע נוראי לפני כמעט 20 שנה.

אלא שלמרות הרגשות המעורבים והלך הרוח שנע על התפר הדקיק בין אופטימיות זהירה לפסימיות, זה שרחש סביבי באותה השבת, לא יכולתי להתעלם ממדרגות הכיכר המובילות לחזית העירייה, שהשכיחו ממני לרגע את הסיבה האמיתית לכך שאני כאן. הן הזכירו לי דווקא את הנשיקה השנייה שלי בחיי, עם אותו הבחור שהיה גם בנשיקה הראשונה. היא קרתה בדיוק על המדרגות, מול חלונותיו של בניין העירייה המכוער-יפה הזה. נשיקה שהייתה איזושהי תקווה לא ממומשת, כזו שהתנפצה לי מהר מאוד בפרצוף.

בדרך להופעה ההיא של תיסלם אמרתי לחברתי שהספיקה להתאהב בחצי עולם, שאני מקנאה בה שהיא מתאהבת ושזה הדבר הכי מפחיד בעיני. היא ענתה שהיא לא מפחדת בזמן שהיא מאוהבת, אבל מפחדת בכל פעם מחדש להתאהב. אחרי המלחמה האחרונה אמרתי לחבר טוב שאני לא אפחד יותר בזמן מלחמה, אבל זה עדיין לא אומר שאני לא אפחד ממלחמות.

אהבה כבר לא מפחידה אותי יותר, אבל אני מניחה שהיא עדיין מפחידה כאן הרבה אנשים.

איך קשורה הופעת האיחוד של תיסלם לרצח רבין

מה הלך בדיוק בהופעת האיחוד של תיסלם במלחמת המפרץ, ואיך כל זה קשור לערב החד פעמי ההוא בכיכר מלכי ישראל