למה אני לא נאמנה לחפצים

כל אדם שניחן ביכולת כתיבה זו או אחרת, עם חריזה שיוצאת מן העט אל הנייר בקלילות, עם כישרון ולו הקל שבקלים לפרוט על איזשהו מיתר רגש אנושי, יתבקש ביום מן הימים לכתוב הספד. כתיבת הספד היא אחריות, ולכן השבוע נאלצתי לסרב לבקשה לכתוב הספד לציון 20 שנה לפטירתו של רחוק כלשהו. את כישרון הכתיבה שלי גילו יחסית מאוחר, ומאחר שנפנפתי שנים בדגל הדיסלקציה והפרעות הקשב (שאינן מומצאות, לתשומת לבך, ד"ר ריצ'ארד סול), התבקשתי בילדותי לחלל בחלילית או לנגן על אורגנית איזשהו רקוויאם למנוח, בין שזה שכן או מכר, או סתם לשמש כקליידרמן השכונתי, בכל טקס זיכרון כלשהו.

אלא שהפעם סירבתי, אולי כי קשה להספיד מישהו שאין לך קשר רגשי אליו. ועל אף יכולותי לכתוב דברים בהזמנה, יש משהו בהילה של המוות שעדיין מצליחה להפחיד אותי. לכן אני ארשה לעצמי לדלג באלגנטיות גם על פסקת ההספד לזכרו של מעצב העל אוסקר דה לרנטה שהלך בשבוע שעבר לעולמו. לא זוכרת מי היה הגאון שאמר כי בהספדים נהוג לדבר בעיקר על עצמנו בהקשר של המנוח. כי אם כך, אז רק אציין שדרכינו אכן הצטלבו פעם בתחילת המילניום, כשנתבקשתי לכתוב את הכתבה הראשונה שלי על מותגי אופנה, אני בטוחה שהוא אהב.

האמת היא שאף פעם לא הייתי אישה של מותגים. לפני כמה ימים פנו אלי מאיזה בלוג כדי שאספר על סודות הטיפוח שלי. אני מודה ומתוודה כי שנים הייתי קוראת באדיקות את המדורים הללו בתור לרופא, ומרגישה מוזנחת. עניתי שאשמח לעזור, אם כי אני זקוקה לכמה דקות כדי להציץ בארון המקלחת, כי אני לא בדיוק זוכרת מה כתוב על האריזות ועבור מה הן משמשות. אין לי שמפו קבוע או ספר צמוד או מניקוריסטית או קוסמטיקאית שאני לא זזה בלעדיה.

אין לי מקום קבוע שבו אני עורכת קניות, או מותג אהוב במיוחד. אין לי אפילו קרם פנים ספציפי שאני אכתת רגליים כדי למצוא אותו. אין לי פריט שאני "לא זזה בלעדיו מהבית", מלבד הסלולרי, אבל הוא כבר מזמן חצה את המחסום החומרי, והפך לאיבר חיוני ככל האיברים.

יש לי חבר טוב וסטרייט, שמתפלא בכל פעם מחדש כיצד ייתכן שאני לא מתחזקת צוות קבוע של ספר, מניקוריסטית ו"כל מיני דברים של בנות". ועל אחת כמה וכמה שערורייתית בעיניו העובדה שאני מחליפה בשמים בכל כמה חודשים, ולא נשארת נאמנה לחותם ריח אישי. "אפילו אני מחזיק בספר צמוד", הוא התוודה, וגם הוסיף שיש לו קצף גילוח, מי פנים וקרם לחות מפירמה מסוימת שאותם הוא לא מחליף, ולא יחליף לעולם.

העניין הזה נובע ככל הנראה מהעובדה שאני לא אוהבת להיות משועבדת לחפצים, לא לריח ולא לקו מסוים בשיער. לא לטקסיות שגרתית שמגיעה פעם בכמה שבועות, כזו שתפקידה להכניס לכאורה איזה סדר בבלגן. אולי זה הפחד מלהכניס את החיים למסגרת פחות או יותר קבועה, כזו שתוחמת לה לאזורי זמן קטנים את ההתחלה ואת הסוף. מעגליות שכזו שגורמת לנו לצפות לה ולהרגיש בטוחים שהיא קיימת.

אני אוהבת לגוון, להתחדש ולנסות דברים חדשים. לא בטוחה אם כל הסיפור הזה קשור לעובדה שאף פעם לא הסתדרתי במסגרות נוקשות, כאלה שכופות את עצמן על חייך (הפרעת קשב, ד"ר סול?). אלא שמצחיק לגלות כי בניגוד לעבר, שבו בית הספר היה גיהינום על פני אדמות (נו, דוקטור?), אני מגלה בשנים האחרונות, למרבה ההפתעה, שאני דווקא כן טיפוס של מסגרות.

אני טיפוס זוגי מאוד, אני עובדת במקצוע שדורש משמעת גבוהה וניהול עצמי מדוקדק, ואני אף פעם לא מפספסת משחקים של הפועל. האמת היא שהמחקר בספרו של ד"ר ריצ'ארד סול על מיתוס הפרעות הקשב כל כך הקפיץ לי את הפיוז, בעיקר כי לעולם לא אשכח מה הן ההשלכות של ילד לא מאובחן במערכת חינוך אטומה ומיושנת, ובמרשמים כלאחר יד שאוכלים כל חלקה טובה ביצירתיות ובוויטאליות רק כדי "להתאים למערכת".