כך אותרג אולמרט, שהתנהג כאחרון העבריינים

מצד שני, פרצופו של אולמרט, כפי שנחשף השבוע, לא היה צריך להפיל אותנו מהכיסא. אולמרט הוא אולי המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, ודאי בין אלה שהגיעו לצמרת הגבוהה. את זה יודעים וידעו גם מי שעצמו עין והעניקו לו חיבוק חם כל השנים.

אולמרט פילס את דרכו למעלה כשהוא מצליח לשכנע, פעם אחר פעם, שכל השחיתויות מסתובבות סביבו, לרוב גם נעשות עבורו, ורק הוא, כמו שלושת הקופים, לא יודע, לא רואה, לא שומע. כך בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד. כך בפרשת האי היווני. כך בפרשת ראשונטורס, כשהוא ויקיריו נהנו מהכסף ושולה זקן היא שהורשעה וראתה אותו מזוכה. כך בפרשות שבאו בהמשך.

בחלק גדול מהתקופה הזאת העדיפו רבים לאתרג אותו, משום שידעו שהאלטרנטיבה היא בנימין נתניהו. השטן הגדול בכבודו ובעצמו. לא הפריעה להם חמדנותו, לא הפריעו להם הכספים המזומנים שגלגל מאילי הון שהשקיעו בו. כשבית המשפט קבע שהוא טס לתערוכה של אשתו בוושינגטון והתאכסן במלון "ריץ קרלטון" היוקרתי, כשמוריס טלנסקי גיהץ עבורו 4,717 דולר בכרטיס האשראי שלו, הם לא חשבו שיש עם זה בעיה.

"ידיעות אחרונות" תמך באולמרט במשך שנים והלבין את כל פשעיו. לא משום שמישהו בעיתון הצליח או ניסה לשכנע שיש בעיה בראיות נגדו. הוא פשוט היה האיש שאותו בחר העיתון. החשדות המרובים נגדו הוצנעו ולעתים גם הועלמו. זימונים שלו לחקירה פלילית לא הובאו לידיעת הקוראים. ידיעות על החלטות להעמיד אותו לדין הושחלו אל העמודים הפנימיים. כשהוא זכה בכבוד המפוקפק להיות ראש הממשלה הראשון שמורשע בפלילים, בעיתון של המדינה צהלו בכותרת ראשית ענקית: "הזיכוי".

חתן פרס ישראל, נחום ברנע, הודה פעם בראיון ל"עין השביעית" ש"'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר... היה בנושא הזה קו". גם כשאולמרט הורשע בקבלת שוחד בתיק הולילנד, בחר ברנע למחרת ליילל נגד "אויביו" של המורשע ש"ארגנו מסיבה כדי לחגוג על הדם". זה מה שהפריע לו בסיפור.

"הוא מעולם לא שיקר לי ומעולם לא הוליך אותי שולל", כתב בניסיון אומלל להעניק עדות אופי למי שהוטבע בו בזה הרגע קלון ענקי של שחיתות ציבורית, "משהו שאני לא יכול לומר, לצערי, על כמה פוליטיקאים אחרים, שנחשבים לסמל היושר".

זה כמעט בלתי נתפס, אבל לפני הבחירות האחרונות לכנסת, כשאולמרט הסתובב עם כתב אישום של שוחד על הראש, עוד שיחקו רבים מהעיתונאים עם הרעיון שהוא ירוץ לראשות הממשלה.

בן כספית חברי בחר גם הוא שלא להאשים השבוע את אולמרט, אלא את הפרקליטות שרדפה אחריו. כשזה נעשה בתחילת הדרך, מילא. אבל עכשיו? אחרי כל הפרשות? אחרי כל המזומנים? אחרי שהתברר שאולמרט מציע להפעיל שורה של בעלי הון, כולם בעלי אינטרסים, כדי לממן את זקן כדי שלא תעיד נגדו? אחרי מאות אלפי הדולרים שנכנסו ויצאו מהקופה בלי שמישהו ידע עליהם? אחרי ההקלטות שבהן ראש הממשלה לשעבר נשמע כמו אחרון העבריינים? אחרי ההרשעה בשוחד בתיק הולילנד? גם עכשיו אתה עדיין חושב שמי שרודף אחרי אולמרט הוא "עדת מתלהמים" ושהטעות הגדולה שלו הייתה שהוא העסיק מזכירה כמו שולה זקן?

ובכל זאת, נדמה לי שאני מוצא מתאם גדול מדי בין מי שמוכנים לסלוח לאולמרט על עבריינותו ועל מעשי השחיתות ארוכי השנים שלו, לבין מי שיכולים לשכנע אותך באותות ובמופתים שגלידת הפיסטוק בבית נתניהו היא היא הפשע הגדול ביותר נגד האנושות.

שנתיים לפני שסוריה הפכה לחצר משחקים של כל קיצוני העולם, הבטיחה לנו קבוצה אחרת מתוך החותמים היום, ש"המציאות הגיאופוליטית במזרח התיכון יוצרת חלון הזדמנויות מול סוריה". אם מישהו כאן היה משתכנע אז לתת צ'אנס ליוזמה שלהם, כמו שהם מבקשים היום, החברים מג'בהת א-נוסרה היו עושים עכשיו דגים על האש בעין גב. תוסיפו לזה את העובדה ש-20 שנה קודם לכן הבטיחו לו עוד כמה חברים מהרשימה הזאת שאוסלו יביא שלום ושאפשר לסמוך על ערפאת, ותבינו שיש בעיה.

מי שהיה יכול להזהיר אותם הוא חיים אסא, מי ששימש בעבר כיועצו האסטרטגי של יצחק רבין המנוח. לפני כשנתיים פרסם אסא ב"מעריב" מאמר שבו הסביר שאילו רק היינו סוגרים עניין עם הסורים, הם היו הופכים את מדינתם למערבית, חיזבאללה היה מתייבש, ושום דבר ממה שקרה בהמשך הדרך, לא היה קורה. לאסא הייתה גם דוגמה ליציבות מהזירה המצרית. "הגנרל טנטאווי מצליח לשמר את היציבות...", הפליא להדגים. אסא שלח את המאמר אחרי הצהריים. עד שהעיתון הגיע אל הקוראים למחרת בבוקר המצרים כבר הספיקו להפוך את טנטאווי להיסטוריה ולשלוח אותו לכל הרוחות. אם אסא היה יכול, הוא היה עובר בחמש בבוקר בין בתי המנויים ואוסף מהם את העיתונים, דלת אחרי דלת.

ובכן, אין קשקוש גדול מזה. משום שאין רב בעולם כולו - חרדי, דתי לאומי, רפורמי או אנתרופוסופי - שיגיד לחייל שלו שלא לקפוץ במהירות לג'יפ כשיש צורך מבצעי. רגע. זה לא נגמר. א' האלמוני גם יודע לספר על חייל דתי שלא הסכים שחיילות יישנו באותו בסיס שהוא ישן בו, וגם לא הסכים שהחיילות יאכלו איתו באותו חדר אוכל.

עכשיו תארו לעצמכם שלא' היה קורה משהו. מי היה מגלה לעולם הרחב מה קורה בתוככי צה"ל? עשו לעצמכם טובה, תפסו את החייל הראשון שעובר לידכם ושאלו אותו מתי הוא נתקל בפעם האחרונה בחיילים דתיים כאלה אצלו ביחידה.

זה עוד כלום. לפרופ' יגיל לוי יש גילויים יותר מזעזעים. לוי יודע להגיד שבלחימה שמתנהלת ב"אווירה דתית", פוגעים בקלות יתרה בחפים מפשע, שבלחימה כזו "יש הצדקה למות על קידוש השם, מה שבהחלט מגדיל את רף הסיכון של החיילים שלנו", ושלחימה כזו "עשויה להצדיק אפילו טיהור אתני".

האם יש לפרופסור דוגמאות לטיהור אתני שהובילו החיילים הדתיים? לחיילים דתיים שמשליכים את חייהם היכן שלא צריך, סתם לצורך ההקרבה העצמית? לחיילים דתיים שפוגעים יותר מאחרים בחפים מפשע? לא. אין לו. אבל זו הפריבילגיה של מומחה. הוא לא צריך עובדות. יש לו תזה.

גם סיפור הסרבנות וסיפור הדרת הנשים הוא עניין שנמאס כבר לדוש בו, ואת ההוכחה הכי טובה שהוא לא קיים אפשר למצוא כשבן שמחון והמומחים שלו נדרשים שוב לאותו מקרה בודד מלפני כמה שנים, של צוערים בבה"ד שלא רצו לשמוע זמרת, ולאותו שלט סרבנות בודד מלפני כמה שנים שהניפו חיילים דתיים מחטיבת כפיר. אלפי חיילים דתיים שומעים כל השנה זמרות בלהקות צבאיות בלי לצאת החוצה, אלפי חיילים דתיים פינו את גוש קטיף בלי לצפצף, אלפי שמאלנים חתמו במהלך השנים על אין ספור עצומות סרבנות, ועדיין הציונות הדתית היא זו שנדרשת להסביר הסברים.

אבל מי שרוצה באמת להבין מניין מגיעות כתבות כאלה, ומה מפריע באמת ל"מוסף הארץ" בחיילים הדתיים בצה"ל ובחינוך למורשת שניסתה הרבנות הצבאית להטמיע, צריך לקרוא את דבריו של הרב אביחי רונצקי לקובי בן שמחון בסוף הכתבה. "חייל שמחובר לשרשרת הדורות, מאברהם אבינו, דרך דוד המלך, יוני נתניהו, רועי קליין וחנה סנש, הוא חייל יותר חזק. הוא חי את העובדה שעמו חזר אחרי אלפיים שנות גלות. הוא לא מבולבל. הוא יודע שזו ארצו ומולדתו". אתם הבנתם? עם זה יש ל"מוסף הארץ" בעיה.