האמת היא שכולם מגזימים. ההשפעה של בנימין נתניהו על מערכת הבחירות באמריקה היא שולית. לא משנה אם ברק אובמה מתעצבן כשנתניהו נפגש עם שלדון אדלסון בניו יורק, או מדבר רפובליקנית שוטפת, או שולח את נציגיו לאותת שעוד מעט יגביר את קצב עבודתו עם החברים על הגבעה - נתניהו לא השפיע ולא מסוגל להשפיע על מערכות הבחירות השונות בארה"ב.
האמת היא שנושא ישראל כמעט ולא קיים על סדר היום. זה לא נאמר כדי להפחית את המתח או לתרץ - זו האמת המרה. ישראל לא מספיק מעניינת, והוויכוח על השאלה מי יותר חבר שלנו נשחק ונלעס. למעשה, זה גם לא כל כך כבוד להיות חבר שלנו. זה נחמד. זה סביר. לא יותר מזה.
העובדה שאת ארה"ב מנהל כבר שש שנים פוליטיקאי שחור, אפריקאי-אמריקאי, היא המורשת הכי חזקה של אובמה. השנייה היא מהפכת ביטוח הבריאות, שתישאר לטוב או לרע אחרי כהונתו. הוא גם זכה בפרס נובל לשלום על כלום.
במחשבה לאחור אפשר, למרות הררי הלעג המוצדקים כלפי הוועדה בשוודיה וההכרזה ההיא באוסלו, לומר בזהירות שאובמה קיבל את פרס נובל כדי לשמר את האנטי-מלחמתיות שלו, ובגדול זה עבד. הוא לא הפציץ בסוריה; הוא נמנע מכל עימות עם איראן ופנה למסלול של מלחמה קרה עם טהרן, והוא הסיג כוחות מערביים מהמזרח התיכון. בעינינו ובעיני הערבים אובמה התקפל וברח, אבל בעיני אירופה הקלאסית זה בדיוק הנתיב לשלום.
אז מה עכשיו? נניח שאובמה יושב ואומר ליועציו הקרובים: "בואו נוביל מהלך חוץ מטלטל. משהו שיהיה פסגת הכהונה שלי. משהו שידברו עליו". מה האפשרויות העומדות בפני הבית הלבן, מלבד לחבוט בנתניהו? זה אומנם מהנה, אבל בהחלט לא תוכנית עבודה.
ומה איתנו, הוא לא ייכנס בנו בכל הכוח? שואלים אנליסטים בחרדה מהולה בציפייה. התשובה היא שזו אפשרות, אבל לא ברור מה סיכוייה. אם ננתח בהיגיון את המצב, אפשר לומר כך: גם אם אובמה מתחרפן ומחליט שעכשיו באמת נמאס לו, ויכפה על ישראל נסיגה מהשטחים בכוח הזרוע, כולל מניעת סיוע ומערכה בינלאומית, זה לא מעשי. וגם אם במסגרת הספקולציות יבוצע המהלך, הוא לא יוביל לשלום.
אחרי שיחה מעניינת של תא הכתבים המדיניים עם ג'יבריל רג'וב לפני שבוע, עולה שהפלסטינים מעודדים מהעימות עם נתניהו. הם מצפים לתוכנית אמריקאית כפויה, ללחץ ולהחלטות באו"ם. זו משאלת לב שסיכוייה להתממש פוחתים נוכח מעשי הטרור בירושלים, והתמיכה העקיפה של אבו מאזן ובכירי הפת"ח במחבלים.
התרעות פיקוד העורף