בלעדי: המוסד נגד איש שב"כ בכיר לשעבר שהסתנן לכורדיסטן

משה שי הוא ככל הנראה הקורבן הראשון, ולפי שעה היחיד, של מדיניות הערפול, הקריצה והזיגזוג של הבירוקרטיה של מערכת הביטחון הישראלית כלפי הישות הכורדית בעיראק. בינואר 2013 הגישה נגדו ליה מלצמן, סגנית בכירה בפרקליטות מחוז תל אביב, כתב אישום על "יציאה שלא כדין" לעיראק. בימים אלה מתקיימים בין הפרקליטות לעו"ד יצחק ז'ילבר-חדד, פרקליטו של שי, מגעים לחתימה על עסקת טיעון שבמסגרתה הוא יודה בעבירה המיוחסת לו ויושתו עליו 400 שעות עבודת שירות למען הציבור, אך ללא רישום פלילי והרשעה. שי מתחבט אם לקבל את ההצעה.

משה שי נולד ב-1957 בתל אביב, למד באורט יד סינגלובסקי, התגייס לגדוד 890 של הצנחנים ושירת בו כסגן מפקד פלוגה. לאחר שחרורו מצה"ל התקבל לעבודה בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) וצורף לאגף המבצעים. הוא שירת באגף במגוון תפקידים של לוחם ומפקד, בעיקר בשטחים, הגיע לדרגת ראש מחלקה ופיקד על אחת מיחידות החוד של האגף.

לפי פרסומים שונים, אנשי אגף המבצעים של השב"כ עוסקים בפעולות מעקב, חדירות למבנים ואיסוף מידע כדי לסכל מעשי טרור וריגול. אנשים שהכירו את שי במהלך עבודתו, שנמשכה כמעט 20 שנים (וביקשו שלא להיחשף), מעידים שהיה איש מבצעים "אמיץ ונועז".

נגדו ונגד שותפיו נפתחה חקירה משטרתית, שממנה יצאו בעור שיניהם. התיק נסגר בלי שיוגש נגדו כתב אישום. במהלך תקופה זו פקדה אותו ב-2006 טרגדיה קשה, כשבנו נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי ביחידת מגלן.

אף שאולי היה צריך להגיע למסקנה כי לא נועד לעסקים, הוא המשיך לחלום וליזום עסקאות. הפעם בעיקר מחוץ לגבולות ישראל. בין השאר ניסה את כוחו בקשרים עם סומליה שלא צלחו יפה, ולפני פחות מעשור התמקד בירדן. יחד עם ישראלי אחר היה מעורב בעסקה של מכירת דלק מטוסים לצבא ארה"ב בעיראק, ומשם הדרך לכורדיסטן הייתה קצרה.

בין ישראל לכורדים בעיראק יש רומן שנמשך כ-50 שנים לפחות. מתחילת שנות ה-60 , במשך כעשור וחצי, מרדו הכורדים בממשלה המרכזית בבגדד בדרישה לאוטונומיה. איראן בהנהגת השאה וישראל סייעו למרד. לשתי המדינות, שקיימו ביניהן קשרי מודיעין, ביטחון וכלכלה (ישראל בין השאר רכשה נפט מאיראן ומכרה לה נשק) היה אינטרס מובהק לרתק את צבא עיראק למרד ולהחליש את השלטון המרכזי במדינה.

את הקשר החשאי עם הכורדים, בראשות מנהיגם מוסטפה ברזאני, קיים ותחזק המוסד. באמצעות המוסד סיפקה ישראל מדריכים צבאיים שאימנו את הלוחמים הכורדים ("פשמרגה" המוכנים למות), נשק, ציוד רפואי ועוד. ברזאני ביקר בישראל וזכה בין השאר כאן לטיפול רפואי. בתמורה קיבלה ישראל מהכורדים מידע מודיעיני וסיוע בהברחתם של כ-3,000 מיהודי עיראק, דרך איראן לישראל.

הגלגל שב והתהפך לאחר שב-2003 פלש צבא ארה"ב לעיראק והדיח את סדאם. הכורדים ניצלו בהדרגה את המצב החדש שנוצר והקימו חבל עצמאי בצפון המדינה, שרשמית הוא חלק מהמבנה הפדרלי של עיראק, אך בפועל מתפקד כמדינה עצמאית לכל דבר.

בראשות החבל עומדת הממשלה האזורית של כורדיסטן, קואליציה שמחלקת את השלטון ואת משאבי האומה בין שתי המפלגות הגדולות והמשפחות שחולשות עליהן - המפלגה הדמוקרטית בראשות מסעוד ברזאני (בנו של מוסטפה) והאיחוד הפטריוטי בראשות ג'לאל טלבאני, שהיה עד לאחרונה גם נשיא עיראק. מרכז הכוח של משפחת ברזאני, שנחשבת לפרו-מערבית, הוא בעיר ארביל. לטלבאני, שנחשב למקורב לשלטון האיראני (שבה בילה חלק מתקופת גלותו), ולמפלגתו, יש השפעה רבה יותר בעיר סולימאניה.

מאז הסתיים המרד ועד לפלישה האמריקאית התרופפו גם הקשרים בין ישראל לכורדים, אם כי מדי פעם התקיימו באירופה מפגשים להחלפת דעות בין אישים כורדים לנציגים ישראלים רשמיים או עצמאיים.

בעקבות השינויים בעיראק ב-2003 והמאמץ הכורדי לפתח את כלכלת החבל ולהקים בו מוסדות שלטון וסממני עצמאות כמו צבא ומשטרה, חזרו אליו אנשי עסקים וחברות מישראל. אחד הראשונים היה שלומי מייקלס, ששירת בימ"ם - היחידה ללוחמה בטרור של משטרת ישראל, ועבר להתגורר בארה"ב, שבה התאזרח. מייקלס הקים את חברת קודו (ראשי תיבות של "הארגון לפיתוח כורדיסטן"). הוא יצר קשר עם משפחת ברזאני וזכה בחוזים גדולים של עשרות מיליוני דולרים.

גולן ודני יתום חברו יחד וניסו לעשות עסקים בכורדיסטן. נוסף לכך, גולן שהתגורר ביישוב ארסוף שבשרון, היה שכנו של עידן עופר, בעליה של החברה לישראל. הקשר בין השניים הוביל ליוזמה עסקית שלפיה החברה לישראל תקים בכורדיסטן בית זיקוק. במאי 2010 טס עופר במטוסו הפרטי יחד עם מנהליו הבכירים וגולן לכורדיסטן, ושם נפגש עם סגן נשיא החבל, איש העסקים קוסראט ראסול שאמור היה להיות שותפו למיזם, ובכירים נוספים בממשל.

הוא נסע כמה פעמים לכורדיסטן, דרך טורקיה ואחר כך בטיסות ישירות מירדן. באישור משרד החוץ הוא גם הביא לארץ אנשי עסקים כורדים. באחת הנסיעות, ב-2009 , התוודע לאיש עסקים המקורב למשפחת טלבאני. זה התלונן בפניו מדוע ישראל מעדיפה לעבוד עם משפחת ברזאני, וסיפר לו כי יש לו מידע חשוב על אויבי ישראל.

בשובו לארץ העביר שי את המסר למערכת הביטחון וציפה שיתבקש לקדם את המגעים להשגת המידע. במקום זאת נקבעה לו פגישה עם אנשי שב"כ שהורו לו לחדול מביקוריו בכורדיסטן. איש השב"כ הבהיר לו כי לפי החוק למניעת הסתננות אסור לישראלים לבקר בעיראק, והוסיף כי בשל עברו בשב"כ והיותו שותף סוד שצבר מידע רב על שיטות פעולה ועל מבצעים מיוחדים, הוא עלול להיות יעד לחטיפה מצד אנשי מודיעין איראניים שפועלים בחבל הכורדי.

במילים אחרות, איש השב"כ רמז לשי שהוא עלול להיות אלחנן טננבוים מספר שתיים. שי הסכים לבטל את נסיעתו הקרובה, אך דרש לקבל מהשב"כ את הדרישה בכתב. משלא קיבלה, יצא שוב לכורדיסטן.

מעשהו הרגיז את מערכת הביטחון. וב-2011 שלח המוסד מזכר לגורמים במערכת אכיפת החוק, שבו התריע כי משה שי מקיים קשרים בעיראק עם גורמים שעשויים להיות קשורים לגורמים עוינים לישראל. הניסוח היה כללי ביותר ולא נקב בשמם של אותם "גורמים עוינים".

בעקבות זאת זומן שי לשיחה במשטרה, ויחידת להב 433 פתחה נגדו בחקירה. בסיום החקירה החליטה כאמור הפרקליטות להעמידו לדין. עורך דינו, יצחק ז'ילבר-חדד, טען להגנת מרשו כי נסע "לחבל האוטונומי הכורדי שבעיראק ולא לשום אזור אחר שמחוץ לחבל האוטונומי". כמו כן הדגיש כי יש סתירה בין החוק למניעת הסתננות למדינת אויב, קרי עיראק, לבין פקודת המסחר המתירה לסחור עם עיראק.

"יצוין, כי כבכל החלטה על העמדה לדין, ההחלטה נסמכת בין היתר על הערכת התובע בדבר הראיות בתיק, שיקולי עניין לציבור ומכלול נסיבות המקרה. מר שי יצא לאזור אסור, נחקר והוזהר בגין כך ב-2011, ולמרות זאת יצא לאחר מכן פעמיים נוספות לאזור אסור.

"מנתוני המערכת הממוחשבת של הפרקליטות עולה כי מ-2012 ועד פברואר 2014 הוגשו תשעה כתבי אישום (לרבות זה שהוגש נגד מר שי) בעבירה על סעיף 2א האמור, בגין יציאה למדינות שונות. בין תשעת כתבי האישום שצוינו, רק אחד (נגד משה שי) הוגש בגין כניסה לעיראק. באשר לפקודת המסחר, לא קיים כל קושי משפטי בין לשון החוק האוסרת על יציאה לעיראק, לבין פקודת המסחר המאפשרת סחר עם מדינה זו (כלומר, אדם יכול לסחור עם עיראק אך אינו יכול לבקר בה)".