כעת, כשצה"ל מסכם את מבצע צוק איתן, והסיבוב הבא - בצפון או בדרום - ייתכן שמסתתר מעבר לפינה, מן הראוי שדווקא הצבא יפעל כדי להביא את הדרג המדיני לפעול ברצועת עזה; וזאת כדי לגרום למצב שבו גם לתושבי הרצועה יהיה מה להפסיד בעתיד.
זה אינטרס ישראלי שכדי להשיגו צריך לקחת סיכונים מחושבים, כפי שנלקחו ועדיין נלקחים בגדה המערבית. גם ביציאת פועלים מבוגרים לעבודה בישראל, גם בחידוש אזור התעשייה בארז בערבות ממשלתית וגם בהרחבת אזור הדיג. אם זה לא יקרה ועזה "תתפוצץ" מחנק, היא "תתפוצץ" לצד שלנו ולא לצד המצרי.
אל יהא הדבר קל בעיניכם, ריבלין החליף את שמעון פרס, הנשיא האולטימטיבי, שהיה ועודנו בעל מעמד מדיני ואישי בינלאומי. הוא נכנס לנעליו של האיש שנמנה עם דור מייסדי המדינה, חניכו של דוד בן-גוריון, מי שהניח את היסודות לצה"ל ולתעשיות הביטחוניות וכיהן בכל תפקיד אפשרי בממשלה ועמד פעמיים בראשה.
הנעליים היו גדולות. אולם נכון לעכשיו נראה שזכינו בנשיא רציני, איכותי, שמבין היטב את משימתו ואת האתגרים של החברה הישראלית השסועה, שכורעת תחת נטל כלכלי וביטחוני. ריבלין, בעל ההדר הבית"רי, יהיה הנשיא שיגן על הדמוקרטיה הישראלית בגופו, שומר הסף של מגילת העצמאות על כלל סעיפיה. כשהוא יעשה זאת - בהוד ובהדר, בהגינות וביושר, בממלכתיות מהולה בעממיות ירושלמית - התוצאה תהיה טובה.
נוכח פעולותיו בשבועות האחרונים - בכפר קאסם, באירוע הזיכרון ליצחק רבין ז"ל ובהזדמנויות נוספות - השמאל מחבק אותו, מתרשם, מתפעל ומתנצל שלא ידע שהוא כזה. נו טוב, לא צריך להתנצל.
יש לנו נשיא עשר ואני מוכן להמר שלא ישתנה במעלה הכהונה. לא הוא וגם לא רעייתו. ואם מעת לעת יתייעצו ביניהם פרס וריבלין בסוגיות שונות, כולנו נרוויח מהניסיון, מהאחדות ומהחתירה אחר טובת המדינה. אנחנו כל כך זקוקים לזה.
באופן חסר תקדים פועל צה"ל בשנים האחרונות ללא תוכנית רב-שנתית, וזאת לאור חוסר היכולת לאשר תוכנית כזו. צה"ל נוסע זמן רב מדי על אדי הדלק של "תפן", התוכנית הרב-שנתית הקודמת שגיבש גבי אשכנזי. כנגזרת מהמלצות "ועדת ברודט", נהנתה "תפן" ממתווה תקציב יציב יחסית ומשמירה אישית הדוקה של צה"ל, אולם תוצאותיהן של ארבע השנים האחרונות, שבהן כאמור התנהל צה"ל ללא תוכנית רב-שנתית, יבואו לידי ביטוי בשנים הבאות.
אמצעי הלחימה החדשניים שלא נבטו והפיתוחים הטכנולוגיים שלא התרחשו, ישפיעו על העליונות של צה"ל כבר בעשור הבא.
התוכנית הרב-שנתית שיכינו הרמטכ"ל הבא וסגנו, תצטרך להביא בחשבון סיכונים מחושבים בבניית צבא ורסטילי שיתנהל במערכות בזירות מקבילות, ושייקח חלק במבצעים בעזה או בלבנון. תוכנית עבודה כזאת תקבע את גודל צבא הקבע והצבא הסדיר, היקף האוגדות, הטייסות והשייטות, רמות המלאים במחסני החירום, היקף האימונים לצבא הסדיר ולצבא המילואים והשקעות במחקר, פיתוח וייצור מערכות הנשק ואמצעי הבקרה.
במקביל יצטרך הרמטכ"ל הבא לסכם וליישם את הלקחים ממבצע צוק איתן (ויש רבים) ולהתמודד עם מסקנות "ועדת לוקר" על מתווה רב-שנתי לתקציב הביטחון.
השינויים בזירה והצורך לחלק אחרת את התקציב לטובת סעיפים חברתיים (אגב, באוצר שוב עבדו על משרד הביטחון בסיבוב התקציב האחרון) הם הזדמנות עבור הרמטכ"ל הבא לשרטט כמעט מחדש את פני צה"ל. ללא תוכנית רב-שנתית ימשיך צה"ל להישטף עם השוטף ואת המחיר נשלם כולנו.
לי יצא להכיר את רבין מקרוב במשך שנים ארוכות שבהן שימשתי ככתב צבאי והוא כשר ביטחון, מהתקופה הקצרה שבה שימשתי כיועץ התקשורת שלו וכמובן באותו לילה מר שבו עמדתי לצדו וראיתי את הרוצח השפל משנה באמצעות שלושה כדורי אקדח מציאות אזורית שלמה.
עבורי "מורשת רבין" היא אהבת הארץ, קבלת אחריות, מנהיגות ללא מצמוץ, הכרה עמוקה בערך ההתיישבות כמרכיב בביטחון, אהבה לצה"ל ולחייליו, וקידוש היחסים עם ארצות הברית. באשר לשלום: מיצחק רבין למדתי כי במדינת ישראל הצעירה שלנו השלום צריך להיות מרכיב בביטחון הלאומי. אם אין הוא כזה, אפשר להמתין.
כעת מתנהל הקרב על הנארטיב בין שתי אסכולות. האחת: לזכור כל שנה את הרצח הפוליטי הנתעב, ולהזדעזע ממנו מחדש כדי למנוע את הבא. והשנייה: להשתמש ברצח ובזכרו כדי לקדם תהליכים מדיניים ופוליטיים. שתי הגישות לגיטימיות, אבל הדבר החשוב הוא לחפש את המשותף ולא את השונה. להלל את האחדות שכל כך חסרה וחשובה לנו, בעיקר כדי למנוע את הרצח הבא.
התרעות פיקוד העורף