יותר מדי ישראלים שואלים את עצמם כיום את השאלה: "למה אני נשאר בישראל?", כשבעבר זו לא הייתה שאלה כלל אין זו תוצאה של מחאת המילקי תוצרת ברלין. המועקה בעם היא תוצר של משבר עמוק שבו מצויה המדינה.
משבר ביטחוני בירושלים, משבר כלכלי בשל יוקר מחיה בלתי נסבל, משבר חברתי בגין פער בין עניים ועשירים, משבר מדיני בשל מדיניות ההתנחלויות שהרסה את תהליך השלום ואת יחסינו עם העולם, ומשבר מוסרי בגין הכיבוש.
מדיניות הממשלה הנוכחית מנווטת על ידי המתנחלים. הם חטפו את הליכוד, ולא יהיו מוכנים לשחררו בעד שום מחיר. הם בסיס הכוח של הימין; הם שולטים על הקלפיות במרכזי מפלגות הימין ובזמן בחירות. כל ראש ממשלה מהימין ילך בדרכם, כמו בנימין נתניהו. זה יאפשר לו לזכות בפופולריות ובבחירות, אך לא לשרת את ישראל כולה.
השקעה בהתנחלויות הורסת את הכלכלה, הן מבחינת סדר העדיפויות הכלכלי, והן מבחינת מעמד ישראל באיחוד האירופי. אם נמשיך בדרך זו תידרדר המדינה לסכסוך אלים באזור כולו, החל באינתיפאדה וכלה במלחמות בסבבים שחוזרים על עצמם בעזה ובלבנון. במדרון חלקלק כזה נמצא עצמנו מבודדים מהעולם ומוחרמים על ידי אירופה. כבר היום היחסים עם ארה"ב בשפל.
ישראל במצב חירום וזקוקה להנהגה חדשה. אלא שהסיכוי שבבחירות הקרובות יעלה השמאל לשלטון הוא נמוך עד אפסי. השמאל ברובו, ובעיקר בבסיס התמיכה שלו, הרים דגל לבן. הישועה תצטרך לבוא מהימין המתפכח שנע למרכז, לעתים בשיתוף עם אנשי השמאל. אני איש שמאל בנשמה, אך מאמין בשילוב כוחות עם אנשי ימין המבינים את מציאות חיינו ואינם מסונוורים על ידי משיחיות דתית־לאומנית (בעבר כיהנתי בכנסת לצד דן מרידור ורוני מילוא).
לכך יש דוגמאות בעבר הלא רחוק: עזר ויצמן שנלחם באומץ על הסכם השלום עם מצרים, אריק שרון שביצע את ההתנתקות מעזה, אהוד אולמרט וציפי לבני שקיימו מו"מ ריאלי עם הפלסטינים. היתרון של אנשי הימין המאמצים תפיסת עולם יונית הוא היתרון של החוזרים בתשובה. לבני מדברת על פתרון שתי המדינות בלא פחות להט מאשר יוסי ביילין.
לאנשי הימין המפוכחים יש יכולת לקשור את הצורך להסדר מדיני ואת הצרכים הכלכליים והחברתיים של המדינה, בהקשר של הפסקת בזבוז משאבים גדולים בהתנחלויות. מעבר לכך, יש להם סיכוי לשכנע חלק מהימין לתמוך בדרכם. הם יודעים לדבר על הפתרון המדיני בשפה פרגמטית של ויתור על הגדה המערבית, בתמורה לנכסים רבים באזור ובעולם, ולמען מניעת מדינה דו-לאומית.
בבחירות הקרובות, אותם אנשי ימין-שמאל הם הסיכוי להוליך בעתיד את המדינה לדרך השפיות המדינית ולשיקום כלכלי-חברתי. מדובר באנשים כמו משה כחלון, ציפי לבני, יעקב פרי, עופר שלח ויאיר לפיד, בשיתוף עם העבודה בראשות יצחק הרצוג.
כחלון, הנחשב לנץ, בוודאי מבין כי השיקום החברתי שבו הוא דוגל אינו אפשרי בתנאים של מדינה מסוכסכת עם הפלסטינים, עם האזור, עם העולם ועם עצמה. מבחינה פרגמטית, הסיכוי הוא במרכז.
התרעות פיקוד העורף