בגיל 15 החלטתי שאני רוצה להתקרב לדת. אז חסכתי את דמי הכיס שלי במשך שלושה שבועות, לא יצאתי עם חברות שלי לסרטים ולמסעדות. במקום זה ישבתי בבית וחיכיתי. כשהגעתי לסכום הרצוי, אחרי שלושה שבועות, לקחתי קו 1 לרחוב סוקולוב בחולון ונכנסתי לאיזו חנות קטנה באחד הפסאז'ים שם.
חנות בגדים מיוחדת לדתיות, או לבנות שרוצות להיות דתיות - כמוני. המוכרת חייכה לנוכח הנערה השמנמנה שעמדה מולה ושאלה אותי: "איך אפשר לעור לך, צדיקה?".
"צדיקה?", חשבתי לעצמי, "היא לא מכירה אותי והיא קוראת לי צדיקה!", חייכתי, יכולתי להתרגל לרעיון. אם הייתה יודעת איך נישקתי את עומר מח'-4 לפני כמה ימים, קרוב לוודאי שהייתה מחמיצה לי פניה, אבל כל עוד היא באה אלי בגישה חיובית ונקיית כפיים, מי אני שאהרוס לה?
"אני צריכה משהו צנוע, לבית הכנסת", אמרתי לה ונפלתי אל חבילת הסוכריות שעמדה ליד קופת הכסף. היא קלטה, טוב, מעולם לא התיימרתי להיות סוכנת מוסד. "רוצה סוכרייה?", שאלה. לקחתי אחת, ועוד אחת לאחר כך, שיהיה.
יצאתי והבטתי על עצמי במראה, ראיתי את המוכרת עומדת מאחורי וסופקת כפיים. "עכשיו את צדיקה אמיתית!", קראה לעברי. ראיתי נערה עם שפתיים בולטות בגלל הסוכרייה שאכלה רגע קודם, תלתלים שחורים ולא מסודרים, גבות כמעט מחוברות ולחיים די גדולות, לבושה בחצאית שחורה וענקית שבמקום לעודד, הפחידה.
רגע לפני שיצאתי מהחנות, שאלה אותי: "את מתחזקת?".
"מתחזקת? מה זה?", לא הבנתי.
"את רוצה להיות דתייה?", הסבירה.
"כן! מאוד! אני אפילו הולכת לבית כנסת כל שישי בערב, אני כבר יודעת בעל פה את 'לכו נרננה' ואת 'לכה דודי' ואפילו מתי משתחווים ואפילו מתי מסתובבים".
"אשרייך!!! הנה קחי", הוציאה ספר תהילים קטן והגישה לי אותו: "תלכי עם זה בתיק, השם ישמור עלייך, ילדה".
פתאום נעשה לי חום בלב, לא אמרתי תודה, הבטתי בעיניה וחייכתי. מחר יום שישי, ואין לי חצאית לבית הכנסת. עד היום הלכתי עם טייטסים, ואיזו אישה העירה לי שזה לא צנוע, הייתי מאוכזבת. רציתי צנוע, כמו כולן. ביציאה מרחוב סוקולוב לרחוב שנקר הלך קבצן. טוב, לא בדיוק קבצן, כי הוא לא קיבץ נדבות, הוא היה איש עם שק וזקן ארוך.
ביד אחת החזיק שבשבות רוח צבעוניות, וביד השנייה שק גדול.
"אולי שבשבת? זה יפה לחלון!", אמר לי.
"לא, תודה אדוני", חייכתי אליו והמשכתי.
"ואולי חצאית? שמלה? יש לי בדיוק בשבילך".
"תראה לי", הסתובבתי לכיוונו. כמו משלוח פיצה בזמן שהבטן הכי מקרקרת, כמו כדור לכאב שיניים רע, כמו גשם בשנת בצורת, הזקן הוציא חצאית בדיוק במידתי והגיש לי אותה. זו הייתה חצאית ג'ינס עם פרח סגול עליה. אורו עיני.
"כן! כזה!", אמרתי וניסיתי לכבות את התלהבותי. אמא לא מסכימה להתלהב ממוכרים, הם ישר קופצים על המציאה ומעלים את המחיר, אבל לא הצלחתי להסתיר אותה.
"כמה זה?", שאלתי.
"כמה שיש לך", ענה. שילמתי לו, אולי יותר ממה שהייתי צריכה ואולי פחות, אני כבר לא זוכרת. אני רק זוכרת, שעד גיל 18, בימי שישי, עת שקיעת חמה, הייתי לובשת חצאית ג'ינס עם פרח סגול והולכת לבית הכנסת.
אני רק זוכרת, שעד שהגיע שירותי הצבאי ולקח אותי אל בקעת הירדן, הייתי צועדת קילומטר עד בית הכנסת ומשוחחת עם אלוהים. אני רק זוכרת, שפעם, מזמן, לפני שגיליתי את ההבדלים, הייתה לי אמונה. אני רק זוכרת, ובא לי לבכות. אמונה, בואי!
התרעות פיקוד העורף