שותים מתים

כדרכם של סכסוכי דמים אלמותיים, הטובים שבהם מתרחשים בקהילות קטנות כמו הכפר בלו היל שבפאתיו אנו מתגוררים. מקס היה החבר הראשון והאחרון שלי מאז הגיעי לפני כעשר שנים. היה בו שילוב נדיר של יהדות למחצה, מנהל חנות יין בבקתה כפרית (אפילו נרי ליבנה הייתה שם), שברבות השנים התפתחה לחנות גבינות ראויה, וכל מעדן שזיכרון טעמו גירה את חכי, מקס עמל, טרח וייבא אותו מבוסטון ומניו יורק. אפילו את סטייתי האישית בנושא מלפפונים חמוצים שבמיין מכינים אותם בחומץ עם סוכר ושאר דברי מתיקה, התאמץ מקס ושינע מהחבר'ה בלואר איסט סייד במנהטן.

כרגיל במקרה שבו שני גברים נקשרים בחוטים דקים ולא מחייבים של ידידות התלויה בדבר - יכולת הקנייה שלי מול הצורך של מקס בקליינט כמוני - לעתים התפתינו לנסות להעביר את הקשר בינינו לפסים אישיים יותר. מדי פעם יצאנו לשיטוט גסטרונומי שבו הכיר לי מקס מלקטי פטריות יער, מגדלי חזירים, שולי צדפות ומסעדות שלא הכרתי. בהמשך התאספנו לארוחות ערב משותפות בהרכב רחב יותר שגם בהן הביא מקס לשולחן נדוניה גדולה; למשל את הכתבת לענייני גינון של ה"וושינגטון פוסט" ואת בעלה, גורו אורגני שהמוניטין שלו חורג ממיין. נגנים מההרכב שבו מנגן מקס בצ'לו. ולאסוננו, את חברתו לחיים, גרושה ואם לילדים שעזבה את בעלה לטובת מקס והפכה לליבת הכור המעשי של חייו.

בסוף השבוע הראשון של יוני נכנסנו בבית לעצבנות קלה. נעמי, הממונה אצלנו על חצי הכוס המלאה, גרסה שמקס הבהיר שהטקס יהיה אינטימי ודל משתתפים, וכי יש יוהרה רבה בהנחת המוצא שלי שאנחנו חיוניים לשמחה. אני כמובן חשבתי שהכלה לעתיד שמעה על פליטת הפה של מקס והטילה וטו נחרץ. המועד בא והלך ובביקורי הראשון אחריו בחנות למדתי מזבנית מחליפה שהזוג הטרי נסע לירח דבש. כפי שאני נוהג במקרים כאלה, המחייבים התייחסות מיידית, מכיוון ששתיקה מנומסת נתפסת אצל הזולת כסוג של חולשה, כתבתי למקס מייל שלא הייתי רוצה לקבל כמותו אף פעם, ובו תהיתי - קה פסה? מהתשובה הבהולה והמבוהלת עלה שמקס שכח לשלוח לנו הזמנה. לדבריו, מעשה שאינו בלתי אופייני לפיזור המאפיין את האיש. העדפתי שלא לקבל את הסברו הרפה, מכיוון שבין שורותיו התחבא סוג המוכר לי היטב של פאסיב-אגרסיב. לעניות דעתי גבר שיקול דעתה של גברת מקס, והיא ניצחה בהורדת הידיים בעניינם של זוג המהגרים מישראל. לא מיותר לציין שבשנים שקדמו לנידוי התנדבתי ללמד את בנה מנישואיה הראשונים מעט עברית וגם לעזור לו לכתוב עבודה על משה דיין. בכפוף להשקפת עולמי העליתי את מנעד האלימות המיילית, עד שהרעיה כתבה לי כי מקס לקה בהתמוטטות עצבים (לדבריה), אינו יוצא מהמיטה ומביט במבט רע בחבלים ובסכיני גילוח. החבר היחיד שהיה לי איננו עוד. יין וגבינות עלי לקנות במקומות אחרים במחיר כפול, ואין מי שיעדכן אותי בהתפתחויות קולינריות בדאון איסט מיין.

על קיומה של"Primo", המסעדה האיטלקית הפופולרית ב-Rockland אני יודע שנים. השפית והמסעדה שלה עטורי פרסים ויש לה כבר שני סניפים בטמפה, פלורידה ובטוסון, אריזונה. הבעיה עם "Primo" היא שהיא נמצאת במרחק שעה וחצי נסיעה מאיתנו. נסעתי בחיי רחוק יותר כדי לאכול במסעדה שלא הכרתי, אבל אינני הסובא הגרגרן שהייתי, בריאותי לא מה שהייתה, ואניחושב טוב-טוב לפני שאני נכנס למכונית ונוסע לאכול מעבר לקו האופק. לפני חודש נהגתי 12 שעות לפילדלפיה כדי לאכול ב"זהב", אבל הגעגוע לאוכל ישראלי אינו דומה לזה שיש לי לאוכל איטלקי. לפני תחילת החורף סוגרת גיסתי את ביתה בדיר אייל ושבה לדירתה בניו יורק. את הפרידה ממנה השנה חשבתי שראוי לציין בארוחה ב-"Primo". אני איש של מחוות קטנות.

ג'ארד, אחד המלצרים שהכרתי ב"זהב", הוא ממיין ואחיו מנהל את "Primo". ג'ארד הזמין לנו שולחן, וכך קרה שנדחקתי למושב האחורי של הטויוטה של אשתי שאינה שותה אלכוהול ונבחרה לנהגת הפיכחת של הערב.

מהתפריט, היינות, המלצרים ובעיקר הסועדים שאף אחד מהם לא לבש פלנל משובץ, נראה הכל כאוכל בעיר הגדולה. גם המחיר. הארוחה עלתה 290 דולר לשלושה. עם הטיפ למלצר המקצועי לעילא הגיע המחיר ל־350. בחירת היין הייתה אקסטרווגנטית, 80 דולר הבקבוק, אבל מחירו של הבקבוק היה שווה. אינני חוסך ביין, משום שיין רע וזול יכול להרוס ארוחה שהכל בה היה מושלם. אם אני יכול למצוא יין שאני מכיר - עדיף. יין שמספר סיפור - עדיף יותר.

את הקריצה הפתיינית הרחבה ביותר קיבלתי משארדונה 2011 של שאטו מונטלנה מנאפה. זהו היין המיתולוגי שהעלה את קליפורניה על המפה העולמית כאשר ניצח בטעימה עיוורת יינות צרפתיים גדולים בתחרות שנערכה בצרפת ב-1976. הסיפור הונצח בסרט משעשע בשם "Bottle Shock". היין נתן לי פתיח לשיחה קטנה עם גיסתי, דבר שלא בא לי בקלות, והאחיות האזינו לי בעניין כאשר סיפרתי אותו תוך כדי טעימה מהיין.

אני שונא לכתוב על יין. אני לא אוהב לקרוא שבשומת וניל פריכה, שזורה באניס ועוטפת אגס צעיר שטרם הגיע לפרקו, נודפת מהיין. אני מתעב מונחים כמו טרואר, בוקה, טאנין ועפיצות. קורה שאני פותח בקבוק יין, לוגם ממנו לאט ובכוס השנייה בערך מתחוור לי שהיין טעים. כאשר אני חושב על הצורך לתווך את טעמו לקורא, נופלת עלי מרה שחורה. כתיבה על יין צריכה להיות בערך כפי שהמינגוויי כתב על יין. האופן שבו תיאר בקבוק טאוול שנתנה לו מאדאם לפיקניק וכיצד הניח אותו, קשור בחוט במי המעיין הצוננים, הוא כל מה שאני רוצה בטקסט על יין. כמו דברים רבים אחרים, גם את אהבת היין קיבלתי מאבי. אבי שתה יין לארוחת צהריים. מה היה לשתות בישראל? היה "עבדת" לבן. היה הוק. היה משהו שנקרא "מונטיפיורי" והיו הסוביניון בלאן הראשונים של כרמל מזרחי. את האדומים לא היה אפשר לשתות כלל, אלא אם כן היה לכם רהיט שצריך היה להסיר ממנו פוליטורה. הלבנים היו סבירים. אבי מזג לי כוס יין קטנה על רגל קצרה. ליין היה צבע מובהק של שתן. לא שתן בריא. שתן של חולה כליות במצב אי ספיקה מתקדם. היינו מקישים לחיים, אבל החמיצות הטיחה אותי לכיסא כמו קורנס. כשהייתי ב 16 חשבתי שזה טעמו של יין. המצב לא השתפר עד שעזבתי ב-1975 לקליפורניה.

השבוע, אם יעמוד לי כוחי, אני אמור לפגוש חבר מישראל שהחיים מטלטלים אותו לפורטלנד. מה שאני אוהב בנסיעה לפורטלנד, הוא שיחסית לנסיעות האפיות שלי זמן הנהיגה אליה הוא פחות משלוש שעות ושבדרך חזרה אני עושה קניות בסניף Whole Foods היחיד במיין, קונה לחם נהדר במאפייה ברחוב Commercial ועוצר בדרך חזרה על גבולה הצפוני של ניו המפשייר, שם יש חנויות המוכרות אלכוהול ללא מסים.

הבעיה בעולם היין היא שהסנובים הורגים אותו. כל אימת ששותים רבים מדי מצטופפים על הבלטה, הם ממציאים בלטה חדשה ומדלגים אליה.

לפעמים הייתי בחנות של מקס כאשר סוכן מכירות של יין בא כדי להציע טעימות מיינות חדשים שלו. החך שלי לא טוב יותר משל אחרים, אבל אינני יודע לשקר. מעולם לא ידעתי. לכן אני לוגם בחשד ראוי, ואם היין הוא שאטו דה לה פיפי, זה מה שאני אומר.

לא משנה באיזה הרכב יצאנו לאכול במסעדה בניו יורק. תמיד היה מי שעשה צרמוניהגדולה מלהניח בידי את קלסר העור שהוא תפריט היינות. דבר אחד הוא לבחור יין לארוחה ב־100 דולר לבקבוק שאני משלם עליו מכיסי, ודבר אחר לגמרי לכפות את התשלום על הזולת. בימים שבהם הפרוטה הייתה מצויה בכיסי לא עשיתי חשבון למה ששתיתי וכמה שילמתי. הימים הללו חלפו, פחות או יותר עם עידן הבולמוס והסביאה. אז אני שותה פחות.

אני בכלל זוכר יינות טובים ששתיתי על פי מי שבחברתו שתיתי אותם והמקום שבו שתינו. לצערי יש מכנה משותף ביניהם. את יין Cloudy Bay הראשון שלי, סוביניון בלאן מניו זילנד, שתיתי במועדון הכתבים הזרים בפנום־פן, קמבודיה.

פנום-פן אינו מקום שאשוב אליו. אבל מועדון הכתבים הזרים, לגדת הנהר, מול ארמוןהמלך, עם המאווררים הקולוניאליסטיים המזיזים את האוויר, הוא מסוג המקומות שבהם אתה יכול לעצום את עיניך ולחשוב שאתה יושב שם, בעידן אחר, עם העיתונאים הגדולים שדיווחו על מלחמת וייטנאם. הגעתי לשם בחברת הטייקונים שקודם תרמו לחיי ואחר מיררו אותם. גברים ערלי לב שאני מתעקש למחות מזיכרוני. אני יודע שחוויית שתיית יין קשורה למעגלים מסביב: לאווירה. למצב הרוח. להקשר. לאופיו של הרגע. תחושת מגע הבקבוק ביד והיין בשפתיים. כאשר אני שותה יין, אני חושב על חברים שאינם עוד, במובן הסופני. ועל חברים שאינם עוד במובן המטפורי. ועל מישהו כמו מקס - שלא עשה רע לאיש - רק שכח להזמין לחתונה את מי שאינו חי בשלום עם עלבונות כאלו.