שני דברים הפילו את יצחק שמיר מהשלטון ב-1992: גל הסכינאות של האינתיפאדה הראשונה, ובשיאו רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים בידי סכינאי פלסטיני, והכתף הקרה שהפנה אליו הממשל האמריקני של ג'ורג' בוש האב, שסירב לאשר 10 מיליארד דולר בערבויות להן נזקקה ישראל לצורך קליטת העליה מרוסיה. הציבור הישראלי איבד את תחושת הביטחון האישי ברחובות הערים מצד אחד, ואת תחושת הביטחון הלאומי לאור המשבר עם האמריקאים, מצד שני.
האם המצב דומה? כן ולא. כן, כי אנו בעיצומו של גל סכינאות ודריסות קטלני. עוד לא ברור אם זו אינתיפאדה שלישית או רק קדימון, אבל כבר ברור שנהיה הרבה פחות בטוח להסתובב ברחוב, גם בתל אביב.
לא, משתי סיבות: ראשית, הציבור מתעניין הרבה פחות ביחסים עם ארה"ב. הוא מאשים את אובמה במשבר עם נתניהו ולא סופר את הממשל האמריקאי. כנראה שהציבור יודע משהו שמרגיע אותו. שנית, כי ב-92' היה יצחק רבין - ביטחוניסט, רמטכ"ל לשעבר, מנהיג ראוי שידע להיות אלטרנטיבה לסטגנציה של שמיר, לתחושת ה"מדינה תקועה", ולייצר תקווה. היום? אין את רבין. הוא נרצח לפני 19 שנה. יורשיו התקוטטו ביניהם עד שהתפוגגו במעמקי ההיסטוריה. נכון לעכשיו, האלטרנטיבה הרצינית ביותר לנתניהו היא נפתלי בנט.
ואחרי שאמרנו את כל זה, נדמה לי שאין לנתניהו סיבות להיות רגוע. השאננות עלולה להמיט עליו את קיצו הפוליטי. אובדן תחושת הביטחון האישי, יחד עם התערערות כלכלית, יכולים להביא להדחתו מלשכת ראש הממשלה, למרות המחסור ביריבים כבדי משקל. בישראל לא מצביעים בעד מועמד, אלא נגד מועמד.
כרגע, עושה רושם שאין לכוחות הביטחון מענה אמיתי לדפוס הפעולה החדש הזה. גדר ההפרדה הוקמה בהשקעה אדירה, אבל לא הושלמה. החפיפניקיות הישראלית, יחד עם אילוצי בירוקרטיה ותכתיבים משפטיים, יחד עם תפיסת ה"יהיה בסדר" של סוף האינתיפאדה השנייה, יצרו מצב בו, עדיין, כל פלסטיני צעיר שמתעורר בבוקר בקלקיליה עם רצון עז לדרוס יהודים, יכול לעשות את זה כעבור כמה שעות בכל מקום בישראל. אין מי שיעצור אותו. כך נאלץ השר האומלל יצחק אהרונוביץ', השכפ"ץ הממשלתי והלאומי שלנו, להתרוצץ כל יום בין אתר דקירה לאתר דריסה, "לתת גיבוי לשוטרים" ולנסות באותו זמן לתת תשובות לציבור. תשובות שאין.
עכשיו זה מעט מדי ומאוחר מדי. בצד השני לא חסרים פנאטים, שהופכים כל ח"כ חסר אחריות שמצהיר הצהרות חלולות לאויב החדש של האסלאם העולמי, ומי שזומם לפוצץ את המסגדים כדי לבנות תחתם בית מקדש חדש. את המחיר ישלמו, בסוף, כולם. אצלם, ואצלנו.
התרעות פיקוד העורף