תנועות טקטוניות בתל אביב

הפיגוע אתמול בדרום תל אביב, שבו נפגע חייל צה"ל, הוא הראשון מסוגו בגוש דן זה עשרה חודשים והשני זה שנתיים. זהו גם המקרה הראשון זה שנים של פיגוע דקירה. בנובמבר 2011, בעיצומה של מלחמת עזה השנייה (מבצע עמוד ענן), התפוצץ מטען חבלה באוטובוס מול הקריה בתל אביב. במקרה נוסף, שבו נמנע פיצוץ הודות לתושייתו של הנהג, הונח מטען חבלה באוטובוס בבת ים. כעבור זמן מה פענח שירות הביטחון הכללי את שני הפיגועים והתברר כי מאחוריהם עמדו התארגנויות של תאי ג'יאהד אסלאמי וחמאס מרמאללה ובית לחם.

הפעם מדובר ככל הנראה במפגע בודד, בוודאי לא מחבל שביקש להתאבד. המפגע הבודד הוא אימת השב"כ, כארגון שמשימתו העיקרית היא לסכל פיגועים. לרשת טרור, קטנה או גדולה אפשר לחדור. ארגוני הטרור הפלסטיניים יודעים, כפי שאינספור תקדימי עבר מוכיחים, שגם אם יקפידו על מידור המרבי שהם מסוגלים לו, השב"כ יצליח לחדור לרשת, יגייס מקרבה סוכן או שישיג מידע עליה ממקורות אחרים.

לדעת מה מתרחש בין שני אוזניו של מפגע בודד שקם בבוקר ומחליט לבצע פיגוע - זו כבר משימה קשה לאין שיעור, שרק במקרים נדירים, לרוב כתוצאה מטעותו או בשל ערנות הציבור, ניתן למנוע אותה.

גם לאחר הפיגוע בתל אביב, ואחר כך פיגוע הדקירה בגוש עציון שבו נהרגה צעירה ושניים נפצעו, עדיין מוקדם להצביע על שינוי מגמה והתרחבות אירועי הטרור מירושלים לגדה המערבית ומשם לגזרות נוספות בישראל בגבולות הקו הירוק של 4 ביוני 1967.

אך היו גם חריגים - בעיקר שימוש במכוניות כנשק. נרשמו לפחות שלושה מקרים כאלה (לגבי הרביעי בשבוע שעבר בגוש עציון עדיין נחקר אם אכן מדובר בתאונת פגע וברח ולא במעשה טרור). מאז הקיץ נרצחו בדרך זו ארבעה ישראליים ושלושת המחבלים נהרגו בזירת הפיגוע.

אך גם אם אכן צודק השב"כ בהגדרתו וטועים אלה המדברים על ראשית אינתיפאדה שלישית, ברור כי מאז יוני יש תנועה טקטונית שמתבטאת בגרף עולה ויורד, מתעצם ונחלש אך כזה שלא פוסק, של מעשי אלימות וטרור.

מה שנחוץ זו הנהגה שקולה, בלתי מתלהמת, שמנסה להוריד את הלהבות ולא לתדלק אותן. זה נכון לגבי הרשות הפלסטינית ואבו מאזן העומד בראשה. זה נכון לגבי מנהיגי הציבור הערבי בישראל, וזה תקף ביתר שאת לגבי ממשלת ישראל.

באוויר יש ריח חריף של בחירות. אנו רואים את המראות ושומעים את הקולות של נפתלי בנט שלא מחמיץ אף פיגוע כדי לרקוד על הדם ולקדם את שאיפתו להגיע למעון רחוב בלפור בירושלים, ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו שחושש לאבד את ביתו שם. באווירה שכזו, הציפייה להתעשתות של ההנהגה היא חסרת סיכוי.