ממשלת נתניהו מתלהמת ומרוקנת מתוכן כל סיכוי לפשרה

בצעדיה ובהצהרותיה הצעקניות, הממשלה לא מאפשרת כל אפשרות להסכם עם הפלסטינים. התוצאה היא התעוררות הטרור שאנחנו עדים לה בחודש האחרון, ותחושה הולכת וגוברת של ייאוש חסר מוצא

יוסי מלמן צילום: ללא

מדיניות החוץ והביטחון (וגם הפנים - תחושת חוסר הביטחון ברחובות) של ממשלת ישראל קורסת בכל החזיתות. בעיניים כלות רואה ראש הממשלה בנימין נתניהו איך כל מעשי (היעדר מעשי) ידיו טובעים בים. ולמרות זאת הוא מדבר שירה. כלומר צווחה ופרץ של קוזאק נגזל, שמאשים את כל העולם ואשתו באחריות להידרדרות, רק לא את עצמו ואת ממשלתו.

בחודש האחרון נהרגו שישה ישראלים בפיגועי טרור, שיא חודשי זה כמה שנים. לשם השוואה, בכל 2013 נהרגו שישה ישראלים באירועי טרור. אומנם האש בירושלים דעכה מעט השבוע, אך הגחלים עדיין לוחשות. הסכנה שמעשי הטרור יזלגו לגדה המערבית ולישראל גופא בתחומי הקו הירוק, כפי שקרה השבוע בדרום תל אביב, רק מתעצמת.

מרוואן ברגותי, מהאהודים במנהיגים הפלסטינים החילוניים, שיגר השבוע בעניין  זה מסר מכלאו. ברגותי, שהיה מנהיג ארגון התנזים וגדודי אל־אקצא של הפת"ח ויושב כבר כמעט 13 שנה במאסר (נגזרו עליו חמישה מאסריעולם באשמת רצח), קרא "להמשיך לקיים את מורשתו של יאסר ערפאת (השבוע ציינו עשור למותו), לדבוק באחדות הפלסטינית ולהמשיך את ההתנגדות המזוינת".

בעבר, לפני האינתיפאדה השנייה, תמך ברגותי בהסכמי אוסלו (הוא הוחזר לישראל מגלות בירדן במסגרת ההסכם) ובתהליך השלום. בכירים לשעבר במערכת הביטחון אף הביעו תמיכה ברעיון לשחררו מכלאו, כדי שיוכל לרשת את אבו מאזן ולהוות יריב ראוי להנהגת חמאס. זו יכולה הייתה להיות מעין מחווה ישראלית נוסח מנהיגי הרוב הלבן של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שב־ 89' שחררו את נלסון מנדלה מכלאו כדי להגיע עמו ועם תנועתו להסכם על סיום הסכסוך (והמשטר).

צעד ישראלי כזה, שתכליתו להגיע להסכם פיוס ושלום כן, הוא כיום בלתי אפשרי. אין סיכוי שנתניהו, שר הביטחון משה יעלון, שר הכלכלה נפתלי בנט ושר החוץ אביגדור ליברמן יסכימו לו. מה עוד שספק רב אם ברגותי עצמו עדיין מאמין בתהליך השלום. אין למעשה כיום אף מנהיג פלסטיני, גם המתון ביותר, שמסוגל להאמין לרטוריקה או שמא יש לומר, מס השפתיים, של נתניהו, כי הוא עדיין מחויב לרעיון שתי המדינות ולהסדר.

מה שקובע הוא המעשים ולא הדיבורים. והמעשים הם עוד בנייה בשטחים ובירושלים, עוד הפקעת קרקעות ועוד העמקה של הכיבוש.

המומחים ממשיכים להתלבט כיצד לכנות את מה שמתרחש בחודשים האחרונים. שב"כ ממשיך לדבוק בעמדתו כי מדובר ב"טרור עממי". אחרים מדברים על "פיגועי אווירה", "פיגועי חיקוי", "טרור" והגדרות נוספות. יש מי שלא מהססים לדבר על אינתיפאדה מספר 3. האמת היא שכל הניסיונות לזקק את ההגדרה הם מותרות סמנטיות.אין ספק שישראל ניצבת על עברי פי פחת, על ספו של לוע הר געש, שהלבה והעשן הסמיך והשחור כבר נפלטים ממנו.

השב"כ מדגיש כי אין סימנים המצביעים על מפקדה מרכזית או על ארגון זה או אחר שיוזם ומכווין אתהאירועים. נכון, חמאס מאוד מעוניין בהבערת הגדה - גם כדי לפגוע בכיבוש וגם כדי להחליש את הרשות. אך מעמדו בגדה ובירושלים מעורער ביותר לאחר גל המעצרים של מאות מפעיליו בידי כוחות הביטחון הישראליים, בעקבות חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה ורציחתם בידי אנשי הארגון ביוני השנה.

אבל גם האינתיפאדה הראשונה והשנייה לא היו מאורגנות או מוכוונות. תשאלו את ראש השב"כ עמי איילון. ב-2009 , בראיון לגלי צה"ל, הוא אמר זאת במפורש. אישוש לכך יש גם במסמכי שלל שנתפסו במבצע חומת מגן ב-2001 , שהוכיחו כי אף לא אחד יזם את האינתיפאדה השנייה. ערפאת, ברגותי וצעירי הפת"ח הופתעו מהאירועים לא פחות מהשב"כ ומצה"ל. בשתי האינתיפאדות, של 1987 ושל 2000 , המנהיגים והארגונים קפצו רק בהמשך ותפסו טרמפ על גלי המחאה.

כך גם ניתן כנראה לומר על האירועים הנמשכים. הם ספונטניים ולא מאורגנים. בחלק מהם מעורבים ילדים בני עשרה. אך ברור כי הם צוברים תאוצה. בדיעבד, מייחסים את ראשית האינתיפאדה הראשונה לתאונת דרכים בדצמבר 87' במחנה הפליטים ג'בליה בעזה. אך האמת היא שבחודשים שקדמו לתאונה נרשם רצף של אירועי טרור ופעולות של כוחות צה"ל, שיכלו להעיד על התסיסה המבעבעת.

יובל דיסקין, שהיה אז רכז צעיר, אף מרחיק עדותו לעסקת ג'יבריל ב-1985 , שבמסגרתה שחררה ישראל כאלף מחבלים תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון . כאירוע המכונן שהביא לפרוץ האינתיפאדה השנייה מציינים את עליית השר אריאל שרון בספטמבר 2000 להר הבית. אך מקורה האמיתי הוא באי שקט ובאכזבה של הפלסטינים מכישלון שיחות השלום בקמפ דיוויד, ביולי אותה שנה.

באותם דיונים הציע ראש הממשלה אהוד ברק נסיגה ישראלית מ-90% מהשטח והסדר לגבי חלוקת ירושלים. ערפאת דחה את ההצעה, והוא ואנשיו החלו לתכנן את העימות הבא. אך גם הם הופתעו כשהוא התלקח.גם הפעם, לאחר 14 שנים ואלפי הרוגים ופצועים בשני הצדדים, אפשר לתלות את הסיבות לפיגועים ולהפרות הסדר בהידרדרות המצב הכלכלי ובעיקר בייאוש ובחוסר התקווה מהיעדר תהליך שלום.

ריבוי התקריות החל להירשם מיוני (על רקע רצח תלמידי הישיבה ורצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, ואחר כך מלחמת עזה השלישית). אך כבר שלושה חודשים קודם לכן, במרץ 2014 , המו"מ בחסות שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי נפח את נשמתו אחרי תשעה חודשים של דיונים. נכון, צריך שניים לטנגו. לא כל האשמה נופלת על כתפי ישראל. גם הרשות הפלסטינית ואבו מאזן אחראים למבוי הסתום. אך אפשר להבין ללבם.

ישראל, בהנהגת הימין, מתעקשת לנהל מו"מ ללא הקפאת בנייה ותוך קביעת עובדות בשטח, ובכך למעשה מרוקנת מתוכן כל אפשרות לפשרה אמיצה וכואבת, כזו שנתניהו משמיע בהצהרותיו.

כל זה קורה על רקע של התנכלות שיטתית של מתנחלים - נוער הגבעות, תג מחיר, תקראו לכך איך שתרצו - לפלסטינים בשטחים. עקירת עצי זית, הצתת מסגדים (עוד אחד הוצת השבוע), חדירה אלימה בלילות לכפרים ועוד. מה אמורים הפלסטינים לחוש כשהשב"כ והמשטרה מצליחים תוך זמן קצר ללכוד מיידי אבנים, זיקוקים או בקבוקי תבערה, אך לא את הפורעים והטרוריסטים היהודים?

תגיות:
בנימין נתניהו
/
נפתלי בנט
/
פלסטינים
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף