אם התקיימה השבוע שיחת טלפון בין אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן, לבין ר', ראש מרחב דרום של שב"כ במבצע "צוק איתן" - הייתי מת להיות זבוב על הקיר בשני צדי הקו.
אז, על רקע מחלוקות דומות, הוא כינס את האנשים והנחה אותם לפעול לפי המוטו הבא: מינימום אגו אישי ומינימום אגו ארגוני, על מנת לנפק מקסימום אפקטיביות מבצעית במלחמה למיגור הטרור, והתוצאות לא איחרו לבוא.
אגב, יורם כהן ר' השב"כ הנוכחי וסגנו היו באותה העת מקביליו של איזנקוט בשטח ושותפים להצלחה. בקרוב, יש להניח, הם יפגשו שוב כראשי הארגונים שאמונים על ביטחוננו ועל המאבק בטרור ששוב מרים ראש. האם ישכילו לשחזר את ההצלחה ההיא מיהודה ושומרון? אני מעריך ומקווה שכן, חרף כל הקשיים והמשקעים.
רק חודשיים-שלושה חלפו להם מאז שהתייצב ראש הממשלה נתניהו בשלהי "צוק איתן" והודיע שהוא יוזם "אופק מדיני" בינינו לבין הפלסטינים. ואז, בימים ההם, אבו מאזן הפך לרגע לחביבם של נתניהו ואנשי הליכוד כסוג של פרטנר, ביחד עם מצרים, נגד החמאס. אבל זה כידוע שייך לעבר הרחוק.
אינני יודע כיצד מכנים את גל הטרור והאלימות האחרון שהולך ומתפשט ומאיים לסחוף את ערביי ישראל, ואולי גם את העזתים והאסירים. אבל בדבר אחד אני בטוח - כדי שהאירועים לא יצטברו למסה של אינתיפאדה מודרנית ועוצמתית, על שני הצדדים להציב בבהילות "מבוגרים אחראים". היות והשליטה שלנו על הפלסטינים מוגבלת, מה שנדרש בצד הישראלי כעת היא הכרזה משותפת של כל ראשי הסייעות בכנסת על אי הקדמת הבחירות.
כך לפחות פעלו מנהיגים גדולים בתקופות דומות בעבר. ישראל צריכה לשדר חזית אחידה, נוקשה ובלתי מתפשרת כנגד הטרור, ומצד שני להציג חזון, תקווה ומתווה לאופק מדיני. כפי שהבטיח נתניהו לפני חודשיים. ואם צריך, יכול נתניהו בינתיים לשנות את מבנה הקואליציה כדי להתאים אותה למציאות.
נזכרתי בפגישה של בכירים ישראלים ובריטים לפני הרבה שנים, בה נאמר לבריטים בעדינות המתבקשת שכל מי שייתן אוכל לנחש הטרור או יטאטא אותו אל מתחת לשטיח - מסתכן בכך שהנחש יכיש אותו. ואז הלכתי לאכול פיש אנד צ'יפס ונשבעתי שאני חוזר בחודש הבא לאחת הערים האהובות עליי בעולם.
התרעות פיקוד העורף