ככל שעוברים הימים, ואני גדל בשנים, אני יותר ויותר שונא אנשים ואת כל מה שהם מייצרים: פגישות, שיחות, מבטים, שאלות, תשובות, הערות קטנות, הערות גדולות, חיבוקים, לחיצות ידיים, חיוכים, קריצות.
אפשר לומר שרוב הזמן אני נמצא לבד בביתי. מתוך בחירה. אינני מזמין אנשים. חברי הטובים הבודדים יודעים שאין טעם להזמין אותי לאף מקום. יש לי חבר, שבכל פעם שיוצא לנו להסתמס או לתקשר בצורה כלשהי, אני מסיים איתו את ההתקשרות במשפט "אני יכול להגיד לך, בוא ניפגש בקרוב, אבל אתה יודע שזה לא יקרה, הרי אין לי עניין להיפגש עם אף אחד, וגם אין לי עניין לסיים את השיחה במשפט מזויף שאין לו אחיזה במציאות".
חבר אחר שחגג יום הולדת לא מזמן, התקשר להגיד לי שברור לו שלא אגיע, אבל הוא עושה מסיבה באיזה בר בעיר. "אם, במקרה, אתה במצב רוח הרפתקני ומעניין אותך לחקור קצת את האנושות, תגיע". "לא מאמין שזה יקרה", אמרתי.
הבעיה היא, כמובן, שרוב העולם אינו סולח לי או מבין אותי כמו קומץ חברי הטובים, שיודעים שאני נכה מבחינה חברתית. כך יוצא שאני עושה הרבה דברים נגד רצוני - חתונות, בריתות, בר מצוות, ארוחות חג, הקרנות חגיגיות, שיחות "השלמת פערים" עם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן ושיחות חולין ברמזור. לכל אלו אתה מחויב על פי התקנון הרשמי של האנושות. יש חוקים ברורים במשחק הזה, ולעתים הם מסתבכים זה בזה ונוצרים מצבים שהאירוניה מתפקעת מהם. כמו לדוגמה, כשמישהו מזמין אותך לחתונה שלו ואתה מקלל אותו על שהזמין אותך. אבל אם לא היה מזמין אותך, על אף שאין לך עניין להגיע, היית נעלב עד עמקי נשמתך וגם מקלל אותו. לא משנה מה היה עושה, בסוף זה היה נגמר בקללות.
התרעות פיקוד העורף