לפני שבוע החלטתי שאני חייבת להתנקות. הלחץ הזה מתיש אותי - פגישות, כתיבה, צילומים, רדיו, טלוויזיה - בא לי צפון, ובא לי גם לפגוש חברים מהצבא, כאלה שהפרסום לא עושה עליהם רושם. כשהם רואים אותי הם לא חושבים על סופרת ועל שיחות אינטלקטואליות ומוזיקה קלאסית - אלא על “איך אנחנו מחביאים ממרסל את החטיפים שלנו?". אז סימסתי לחברה שלי מכרמיאל שאני באה. היא, בתגובה, העבירה את ה־ SMS לכל שאר החבר'ה. וכולם חיכו לי שם. הבטחתי להביא איתי בקבוק וודקה וכמה חטיפים, כדי לא לאכול את שלהם.
במקום זה מניחה את המזוודה על המיטה ויורדת קומה אחת מטה, לראות אם כבר ארזו לי את עלי הגפן. הם אף פעם לא מאכזבים אותי, השכנים שלי. קיבלתי גם מעמולים ארוזים בתוך קופסה עם עיטורי יסמין עליה. אני עולה חזרה אל חדרי הצנוע, מתיישבת על המיטה ומתחילה לאכול, פתאום אני קצת מבינה מה זו אכילה רגשית. אבל זה לא ממש מזיז לי, אז עלה גפן, ועוד אחד, ועוד אחד - יש לה ידיים טובות לשכנה שלי, אני שותה קצת מים ונרדמת.
והוא: “אז אבא שלך בטח פרופסור...". ואני ספק צוחקת, ספק מובכת, ספק מחייכת, ספק מופתעת ואומרת: “כן, ואמא שלי נגידת בנק ישראל".
אבל עכשיו הוא שואל אותי על סטוצים. ולא בא לי לדבר על סטוצים. בא לי להיות בצפון, עם חברים שלי, על ערסל, אולי אשתכנע ואעשן נרגילה. ואולי נזייף שירי קווין ושלמה ארצי בקריוקי. בא לי אוויר של צפון, לא של אולפן, ובא לי שלא ינסו להתקיל אותי, כי אני עייפה מהתקלות ומאינטלקטואליות יתרה.
בדרך חזרה הביתה, ביקשתי מנהג המונית מגבון לח. “עד חצי המלכות אני אתן לך!", הוא אמר. נתקף רומנטיקה, הבחור. אהבתי את זה. התחלתי להסיר את האיפור, והדלקתי את הסמארטפון. והנה הודעה מהחברים בצפון: “לא נורא, תבואי מחר! בהצלחה בראיון".
התרעות פיקוד העורף