לינץ' תקשורתי ממדרגה ראשונה התבצע נגד עמיר בניון בעקבות השיר שכתב. התקשורת יצרה תחרות פנימית: מי יפרגן יותר לנשיא המדינה, רובי ריבלין, על שסירב להזמין את בניון להופיע במשכנו. אני לא חושב שהשיר הוא פאר היצירה, אבל תחליטו: אם אתם בעד חופש הביטוי, אז גם בניון צריך ליהנות ממנו. שהרי אמנות, כפי שמסבירים בהתנשאות מעל דפי עיתון "הארץ", כוללת בתוכה גם את הפרובוקציה. כאשר נטלי כהן וקסברג עשתה את צרכיה על דגל ישראל, אין ספור מאמרים הגנו על חופש הביטוי שלה. הטיעון שחזר על עצמו הוא שכאשר השיח הציבורי מגדיר משהו כפרובוקציה, זה סימן של שבירת טאבו. "עשיית צרכים על הדגל פוגעת בוודאי ברגשות של ישראלים רבים", נכתב ב"הארץ". "אפשר להתווכח גם על ערכו האסתטי של הסרטון, אבל חופש הביטוי נועד בדיוק להגן על מעשים כאלה". פתאום הטיעונים בדבר הגנה על חופש הביטוי בחברה, כיסוד שבלעדיו אין כל אפשרות לדיאלוג הגורם לשינוי חברתי, נעלמים. הכלל התקשורתי הוא זה: כאשר ימנים אומרים משהו שלא מוצא חן בעיני תפיסת העולם של התקשורת, מדובר בהסתה חמורה. כאשר שמאלנים אומרים משהו שלא מוצא חן בעיני העם, מדובר בחופש הביטוי.
בעיני, הכלל העקרוני של וולטר תקף. מותר לומר בשיח הציבורי אמירות מקוממות ביותר, אבל יש הבדל בין חופש הביטוי לבין חובת המימון. כשם שמותר ליהודי להגיד שהקמת מדינת ישראל היא אסון, כך מותר ליהודי לומר למי שאומר זאת שהוא בוגד.
שאלת המימון של תועבות אנטי־ ציוניות היא שאלה אחרת. למדינה אין חובה לממן את הסרטונים שמסיתים נגדה. להפך, חובתו של שליח הציבור לייצג את הערכים שבשמם הוא פועל. בין השאר להחליט לאילו פעילויות להעניק מימון. הרעיון שהשר הממונה לא יכול להחליט על מדיניות, ועליו להעביר את סמכותו לדרג המקצועי־משפטי, הוא רעיון אנטי־ דמוקרטי העוקר את האפשרות של האזרח להשפיע באמצעות בחירות.
תפיסת העולם המבוטאת בעיתון "הארץ", בחוגי בית המשפט העליון ובקרן החדשה לישראל וגרורותיה, מניחה למעשה שאין בכוחם לנצח בבחירות ולכן כל שנותר להם לעשות הוא לנסות לכפות את רצון המיעוט על הרוב, באמצעות יצירת לחץ בינלאומי או באמצעות ההפיכה השיפוטית, הפיכת השרים לבובות ויצירת שלטון של פקידים שאינם נבחרים.
התרעות פיקוד העורף