אני אדם של יצרים, חשקים וסיפוק מהיר. כשאני רוצה משהו, אני ניגשת אליו ולוקחת אותו. כן, אני יודעת, זה לא האופי הכי טוב שיש, וכל קשר ביני לבין סבלנות הוא מקרי. כי בואו נודה באמת, מי יודע מה יביא יום? ולא בא לי למות רעבה. רק שבזמן האחרון יש לי חשק מוזר ובלתי נשלט, חשק לתיאטרון.
אוכל לספר לכם שבשבועיים האחרונים פיניתי לעצמי זמן והלכתי לראות שלוש הצגות, לא פחות, שלושתן בקאמרי. לא כי יש לי חיבה מיוחדת לקאמרי, אלא סתם כך, כי חברים שמופיעים בהצגות האלו הזמינו אותי. ואיך אבי אומר “נותנים לך? תקחי", ומכיוון שלעולם לא אעבור על "כבד את אביך ואת אמך" לקחתי. אל שלוש ההצגות האלו הגעתי בגפי: לפני שהזמנתי מונית שתיקח אותי אל הקאמרי התקלחתי במקלחת ארוכה מן הרגיל, התאפרתי איפור כבד ומעושן, לבשתי שמלה יפה, גרבונים, וגם הוספתי עקבים שישלימו לי את מראה ה"אישה שהולכת בגפה אל התיאטרון".
אחרי שהזמנתי לי מונית, דאגתי ליידע את הנהג שאני הולכת לראות הצגה. “ככה? לבד?", שאל. “כן, יש קהל גדול ושחקנים, מה עוד צריך?", עניתי. הוא לא ענה לי, ומה כבר יענה? אולי חשב שאני בודדה ולא רצה להכביד עלי, אולי חשב שמישהו מחכה לי שם ואני סתם צינית. ואולי הוא כבר רגיל לנשים שיוצאות לבדן. אחרי הכל, הוא נהג מונית והוא עובד באזור תל אביב. כשהגעתי אל הקאמרי, הוצאתי כמה שקלים מכיסי ונתתי לאיש הזקן שעומד מחוץ לתיאטרון ופורט על כינור.
הוא ניגן מנגינות חסידיות וישנות כאלה (בדיוק אותן המנגינות שמלוות אותי בזמן כתיבת שורות אלה). חלק מהמנגינות זיהיתי, הן היו מ"כנר על הגג". חייכתי אליו ונכנסתי פנימה. כמה מואר הקאמרי, אורות זוהרים כאלה של תיאטרון גדול ורציני, סדרנים מעונבים ומנומסים מכוונים אנשים בחליפות או בחולצות מכופתרות אל האולם שבה מוצגת הצגתם (טוב נו, על מי אני עובדת? יש גם כמה שנעלו קרוקס ולבשו טריקו, ישראל אחרי הכל). אבל הרוב הכמעט מוחלט אחז כוס יין בידו ששיוותה לו מראה רציני והדור וכיבד את המקום בלבושו.
מחוץ לאולמות הוצבו מעמדים עם תוכניות צבעוניות עליהם, כל אחת מתארת הצגה אחרת. הצגות בכתיבתם של ברטולד ברכט, טנסי וויליאמס, הלל מיטלפונקט, עדנה מזי"א ועוד כאלה שעושים לי השראה. פעם רציתי להיות שחקנית. לא ידעתי שאני יודעת לכתוב, רציתי רק לעמוד על במה, להגיד כמה משפטים, אולי להגזים בתנועות ידיים ולבכות עם חומר מיוחד שישימו לי בעיניים ולצפות איך הקהל עומד על רגליו ומריע לי.
בכל מסיבת מחזור בבית הספר, או סתם חג, התנדבתי לכתוב את הטקסים וההצגות רק כדי לתת לעצמי את התפקיד הראשי, כן, ידידי, כך נראה נרקיסיזם או חוסר משווע בתשומת לב. אהבתי את הבמה, את התאורן העצבני, את הוראות הבימוי של אחד ממועצת התלמידים ואת היציאה התכופה משיעורי מתמטיקה לטובת החזרות. מתישהו, אחרי הצבא, ויתרתי על העניין, הייתי שמנמנה מדי בכדי לקבל תפקידים ראשיים ומצחיקה מדי בכדי להיראות טראגית.
התרעות פיקוד העורף