איך זה שנשים תמיד מאשימות אותנו שכל מה שאנחנו חושבים עליו הוא סקס כשהמגע שאנחנו כמהים אליו באמת הוא חיבוק עם גברים אחרים אחרי גולים? "ראיתי את חברי באותו היום, הוא סיפר לי שראה את 'פלה הלבן', אז שאלתי אותו 'מי הוא?', והוא השיב לי ששמו הוא וויין רוני. כן וויין רוני, וויין רוני - שמו של הבחור ההוא וויין רוני" - כך אני שר, מאושר (באנגלית השיר הזה הוא אפילו בחרוזים), ביציעי אצטדיון "האמירויות", עת מנצ'סטר יונייטד שלי הולמת בארסנל. תענוג. באופן לא אופייני לאנגלים, כולם ביציע מתחבקים כאילו זה "טדי", ואני עולץ כתינוק באמבטיה: איך זה שנשים תמיד מאשימות אותנו שכל מה שאנחנו חושבים עליו הוא סקס - כשהמגע האמיתי שאנחנו כמהים אליו באמת הוא חיבוק עם גברים אחרים אחרי גולים?
מאוחר יותר מגיע גם השלב הפורמלי יותר, זה שבו נדרשים להתלבש יפה, ללחוץ ידיים ולהחליף כרטיסי ביקור לפי כל כללי הטקס, אבל למזלי, מאחר שתחום מומחיותי הוא אלכוהול, גם החלק הפורמלי הזה מתבצע (למשל במקרה של הביקור הנוכחי בבירת הממלכה המאוחדת) מול המזקק הראשי של יצרנית הג'ין הלונדוני ביפיטר - כך שכמה פורמליות יכולה כבר להיות במפגש עם אדם שמערבב למחייתו זרעי ערער כתושים עם תזקיק דגנים?
עם הלקח הזה אני זונח את הפנטזיה שלי על שיחת חולין בבר שמתפתחת לרומן סוער, מבקש מהברמן את הקוד לאינטרנט האלחוטי ושולח וואטסאפ כדי לוודא שהילדים חזרו הביתה בשלום מהחוג. כי אולי יש סיבות טובות יותר לעשות ילדים מאשר להתגעגע אליהם כשאתה בחו"ל, אבל אני עוד לא מצאתי אפילו אחת. זה מתחיל מהגעגועים הביתה במונית לנתב"ג, מהמבט העצוב בעיני הילדים (מזל שהאישה יודעת בדיוק מה אני צריך, אחרת אולי לעולם לא הייתי עוזב), וזה נמשך במסע שמחייב אותך להיות כל הזמן מפוקס.
התרעות פיקוד העורף