הסופרים עמוס עוז, דויד גרוסמן וא"ב יהושע היקרים, כשנודע לי שאתם מראשי החותמים על עצומה שנשלחה לפרלמנט הבלגי להכיר ללא תנאי במדינה פלסטינית, צנח לי הלב. איך זה ייתכן שעד לשם הגעתם, ועוד בעיתוי כזה? נזכרתי ב"עיין ערך אהבה", ב"מיכאל שלי", ב"המאהב".
הרי גדלתי על הספרים שלכם, ואתם הייתם מושא להערצה. אבל מתישהו לאורך הדרך איבדתם אותי לגמרי. אני בטוחה שקשה לכם שעם הזמן אתם מאבדים השפעה, אבל זה כנראה לא מקרי. אז אנא, עצרו לפני שאתם ממשיכים בדרך האפלה הזאת. ההתנהלות שלכם בכל מה שקשור ל״ישראליות״ היא בלתי ניתנת לעיכול גם עבור אנשים שפויים, מתונים, שוחרי שלום ודו־קיום. איך זה ייתכן שאני, למשל, לא מסוגלת יותר להזדהות איתכם בכלום?
זה ממש לא משנה אם אתם לא לאומנים אלימים, כי תפסתם צד של עיוורון לא פחות חמור, של ניתוק לא פחות מפחיד. רוב הישראלים ישמחו לראות מדינה פלסטינית חיה לצדנו בשלום. אבל לפני שאתם יוצאים במסע לגיוס תמיכה להכרה במדינה הזו, אולי כדאי שתכירו קודם בצרכים של ישראל וברגשות של האזרחים שלה. אנחנו עדיין פה.
התרעות פיקוד העורף