ריקוד המכונה: מלחמת ההתשה של הילה קורח מול מכונת הכביסה שלה

כבר כמה חודשים מכונת הכביסה שלי ואני משחקות את משחק המצמוצים. היא יושבת לבדה במרפסת של האמבטיה ורואה איך סלי הכביסה, יש כבר שניים, הולכים ומתמלאים ולמרות אין ספור הפעלות לא רואים את התחתית שלהם. זה מתסכל, כי אני חיה תמיד בתחושה שיש משימה שצריך לעשות בבית, מין עננה שאי אפשר להיפטר ממנה, סידור לא פתור. הסיבה השנייה לתסכול הזה היא שאני בטוחה שיום יבוא ואני אצליח להגיע לתחתית ואז אמצא את החולצה ההיא שכל כך אהבתי וחיפשתי שנים, את הג'ינס ששכחתי שקניתי ואת אלפי, אם לא טריליוני, הזוגות האבודים של הגרביים של כל בני הבית שנותרו רווקים וחסרי תועלת.

יש לי חלום! יש לי חלום ובו אני מנצחת את הכביסה ולרגע אחד, שיסתיים ככל הנראה עם הגעתו של הילד מהגן, אני חופשייה באמת. השבוע המכונה מצמצה ראשונה. היא העמידה פנים שהיא מתחילה את פעולתה כרגיל ואז השמיעה סדרת צלילים עליזים שהעידו שהמצב הוא הכל חוץ מעליז. היא מצמצה ואני הפסדתי. לא כוחות. אפשר ללמוד הרבה על אדם מהכביסה שלו (נגיד, שעלמה אוהבת בטטות ואורי בגמילה מחיתולים), ופעם הכביסה המלוכלכת שלנו הייתה משהו שבאמת היינו שומרים לעצמנו, מילולית ומטאפורית, אבל הימים האלה חלפו.

היום אנחנו מודיעים על פרידות מבני זוג בשינוי סטטוס בפייסבוק, אנחנו עושים סצינות מביכות בתוכניות ריאליטי ואפילו ראש הממשלה וחבריו לשולחן לא מתאפקים ומוציאים את כל הסחי מול התקשורת. מכל התחומים, באחרון עוד הייתה לי ציפייה לקצת פאסון. אנחנו מדברים על הצורך בשקיפות כל הזמן, אבל וואללה, יש דברים שאני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה לדעת שהאנשים שאחראים על המדינה מתנהגים אחד לשני בצורה פחות מכובדת מזו של אורי וחברים שלו בגן.

"לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", ככה אומרים, לא? מי המציא את המשפט הזה ובאילו נסיבות? האם מישהו מכבס כביסה נקייה? אם כן, למה? ולפני מכונות הכביסה, איזו ברירה הייתה אם לא לכבס בחוץ? בחיי שעוד רגע אני הולכת למצוא לי איזה נחל ומתחילה לדפוק את הבגדים על אבנים. זה מה שאנחנו עושים ממילא. גם ממכבסות מילים נמאס לי. כדי לשמוע את האמת בפרצוף היום אני צריכה לדבר עם הילד שלי, עם סבתא שלי או להיכנס לרשתות חברתיות ו״לקוות״ שזרים יחליטו לפתוח עלי את הפה (גם מבקרי טלוויזיה עונים על הדרישה). בכל מקרה, מדובר באמת שלאו דווקא תואמת את המציאות אבל היא במאה אחוז המציאות של מי שמולך.

מעניין אם יש קשר לעובדה שאף אחד מהם לא יודע להפעיל מכונת כביסה. יצור משונה זה, מכונת כביסה. מהיום הראשון שהיא אצלנו הרגשתי שהיא יותר מסתם תוף מסתובב. היא רוטטת כאילו באמת יש לה חיים משל עצמה, והיא מבקשת לפרוץ מהגומחה שלה - שיכירו בה כמי שהיא באמת! היא רוצה לרקוד, להיות חופשייה, אבל נגזר עליה לעכל טינופת של משפחה ישראלית ממוצעת. כך היא לעולם לא מסיימת בנקודה שבה היא התחילה, בחיי שחשבתי שיום יבוא והיא תגיע לסלון. הילדים מתים עליה. כחלק מהניסיונות שלנו למנוע מהם טלוויזיה בגיל הרך אנחנו מוצאים אותם לעתים יושבים מולה ורואים אותה מסתובבת.

אל תספרו לרשויות הרווחה. אני יודעת שאני נשמעת משונה שאני מתייחסת אליה כמעט כאל בת בית, אבל בחיי שזה מה שהיא. בלעדיה אנחנו חצי משפחה. יש עוד כמה איי התנגדות בעולם המערבי, כאלה שמקשיבים להוראות ומקפידים עוד לכבס בכביסה ידנית כמה בגדים עדינים במיוחד. מעריצה אותם ובזה להם בו זמנית. בחיים הבגדים שלי לא ידיפו ריח טוב ויהיונקיים כמו אחרי חבטות הגונות במכונה האוטומטית ולא משנה מה תגידו. נכון, יש תקלות, במיוחד אם מדובר בגרב אדום שמצליח להסתנן לכביסה הלבנה (איך לא פתרו את זה?), אבל בחישוב גס של עלות מול תועלת - האדם מובס מול המכונה הגאונית הזאת. כל תרחישי האימים של ז׳אנר המדע הבדיוני מפחידים אותנו מהיום שבו מכונות ישלטו בנו או יקבלו אופי משל עצמן וימרדו במין האנושי עם בינתם המלאכותית.

אנחנו שם, אנחנו פשוט לא לגמרי מכירים בזה. בלי טלוויזיה אנחנו משועממים, בלי מקרר אין לנו סיכוי לשרוד, בלי הטלפונים שלנו אנחנו לא זוכרים את שמותיהם של חברים מדרגה שנייה ומעלה, אני לא מדברת אפילו על ימי הולדת, ובלי האינטרנט, ובכן, בלי אינטרנט אנחנו כלום. גם בלי מכונות כביסה אנחנו כלום. זה מה שבאמת מבדיל בינינו לבין שבטים פרימיטיביים באפריקה. זה מה שמחבר בינינו, כי בלי הריח הטוב שנודף לנו מהבגדים, ואולי גם בלי מברשת השיניים, מי ירצה להתקרב אלינו? מכונות ששולטות בחיינו הן מדע בדיוני? אלה החיים שלנו. בינתיים אני אקח את הכביסה להורים שלי. אמא שלי גם ככה מכינה לנו אוכל ומדי פעם אני גם משתמשת באוטו שלהם. כל מה שנותר עכשיו הוא לבקש מהם קצת דמי כיס ליציאה לקולנוע ואני רשמית בשנות ה-90.