ההתנפלות של בנימין נתניהו על אביגדור ליברמן במוצאי שבת, לאחר הראיון של ליברמן ב”שבתרבות” של תיאטרון הבימה בתל אביב, המחישה עד כמה עצביו של נתניהו מעורערים. לטעמי, כמי שראיין את ליברמן באותו אירוע, שר החוץ נתן הופעה מתונה, נינוחה, חפה מהשמצות ומחיסולים. הוא דילג באלגנטיות על השאלות בעניין התנהלותו של נתניהו, אמר שהוא מכבד מאוד את ראש הממשלה ועובד איתו שנים ארוכות והזכיר, במינימום, את חילוקי הדעות שהיו ביניהם במהלך צוק איתן.
אז למה התנפל עליו נתניהו במוצאי שבת? כי ליברמן הסביר אתמול, במילים פשוטות, מה שכל אחד במערכת הפוליטית מבין: נגמרו ימי ה”ימין” וה”שמאל”. הגושים האלה התמוססו. פג תוקפם. עכשיו כולם במרכז. כל חיבור אפשרי. כל איחוד הגיוני. ליברמן יכול לרוץ עם לפיד, כחלון יכול לרוץ עם ליברמן, כולם מדברים עם כולם. הרי אין טיוטת הסכם שלום ממתינה לחתימה בשום מקום. בסוף, תוכנית השלום שהציג לאחרונה ליברמן (המבוססת על עיקרי התוכנית המקורית שלו, בת יותר מעשור) לא רחוקה ממה שציפי לבני ויצחק הרצוג מדברים עליו, וכל זה תואם לגמרי את מה שיאיר לפיד חושב עליו, וכל זה לא באמת רחוק מהעקרונות של משה כחלון, שנתן בזמנו גיבוי מלא לנתניהו לפני נאום בר אילן. מה ההבדל בין ליברמן לנתניהו? ליברמן, כך הוא מאמין, יכול להמשיך לנהל את העניינים בלי לאבד את אמריקה. ביבי איבד את אמריקה, רק בגלל קשריו עם שלדון אדלסון. לליברמן זה לא יקרה.
התרעות פיקוד העורף