“למה לא הורדת את התמונות מהקירות?", התעניינה.
“למה להוריד? לא יפות פתאום?".
“זה לא מכביד עליך? לא גורם לך עצב?".
היא הניחה את ידה על לחייו, ליטפה אותו ברוך והושיטה את שפתיה אל שפתיו. הם התנשקו.
היא הזילה דמעות. הוא הרחיק את שפתיו וניגב אותן באצבעותיו.
“למה אנחנו עושים את זה. החלטת להיפרד ממני, בשביל מה להוסיף כאב?".
“אני אוהבת אותך, אני לא רוצה לאבד אותך, אני לא רואה את עצמי חיה בלעדיך".
הוא ינק מהסיגריה ופלט עשן כבד. היא ביקשה ממנו סחיבה. היא לא מעשנת. הוא סירב.
“זה רעל. לא אתן לך להתחיל עם זה במשמרת שלי".
“אני כבר לא במשמרת שלך. נפרדנו. אתה רווק, אני רווקה".
הוא בלע את רוקו וקבר את עיניו.
“את סבלת בחודשים האחרונים, היית מבולבלת מאוד, הצעתי לך יותר מפעם לקחת פסק זמן, כדי שתבררי עם עצמך אם הקשר הזה, שגורם לך לחיות בשקר עם ההורים שלך, משתלם לך או לא. ועד שסוף־סוף הגעת להחלטה הנכונה את מפרה אותה. אני אוהב אותך כל כך, אבל אני משחרר אותך. הבריאות הנפשית שלך חשובה לי יותר מכל".
“למה אתה לא נלחם עלי?", היא שוב החלה למרר בבכי.
“הייתי נלחם עלייך אם הייתי יודע שהמלחמה צודקת. אבל היא לא צודקת. בגלל שאני כל כך אוהב אותך אני משחרר. אמרת קודם שאת רווקה ושאני רווק, אז בואי נעמוד בזה".
“אתה רוצה שאלך? אתה לא רוצה שניכנס למיטה?".
“את יודעת שאני רוצה שתהיי איתי תמיד. אבל תעשי מה שאת צריכה לעשות, ולא מה שאת או אני רוצים. הרצונות שלנו לא מובילים לשום מקום".
אחרי שתיקה קצרה הזכירה לו שהערב נר ראשון של חנוכה, שאלה אותו איך זה שהוא לא חוגג עם חבריו בבית הקפה. אמר לה שאין לו מצב רוח.
הוא ליווה אותה לתחנת האוטובוס כשבידו שקיות גדולות, שבהן בגדיה וחפציה. נפרד ממנה בנשיקה וחזר לדירתו. מזג לעצמו כוסית וויסקי, לגם ממנה במהירות, ומזג כוסית נוספת. הוא ניגש למערכת הסטריאופונית, והניח דיסק של עמיר בניון. התיישב על אחת הכורסאות, לגם מהוויסקי והבחין שהנרות הדקיקים שזה עתה הדליקו כבו מהרוח הצוננת שנכנסה דרך החלון.
התרעות פיקוד העורף