אני לא משדרגת

כאילו שכולנו נולדנו עם הוראות הפעלה אחידות. העולם הזה הוא באיזשהו מקום קצת כמו שכר המינימום שנשאר תקוע כל כך הרבה שנים, מבלי להתחשב בהוצאות המתייקרות שלנו. אלא שהפעם התקיעות היא ממסדית, חברתית, היא שייכת לעולם ולא לאינדיבידואל. אנחנו מגיעים לכאן פתוחים יותר, חסרי גבולות ועם פוטנציאל עצום, ונדחקים לתוך קוביות קיומיות של בירוקרטיה, ושל "צריך" ושל "בקרוב אצלך" ו"מה, את לא רוצה? את תצטערי על זה, את יודעת. את תצטערי על ההחלטות האלה שאת עושה כשאת צעירה". ו"מה זה ייתן לך בעתיד?", ו"מה עם פנסיה", ו"מתי את מתחתנת, השעון מתקתק". ו"רגע, יש בזה בכלל כסף?".