והימים הם ימי בחירות, מהדורות החדשות חוגגות, אלו מלינים על ביבי ואלו מגחכים על בוז'י וציפי. אלו קוראים לשמאל להתאחד, ואלו מספידים את המרכז ואת הקולות השפויים. מופע סטנד־אפ גדול וחינמי, זה מה שאנחנו. מופע סטנד־אפ גדול על חשבון ארץ ישראל.
מתי עלבונו וגידופו של האחר משביעים את רעבוננו?
הלוואי שהיה נותן לי לזרוק פתקים לבנים מהחלון, ולראות איך ילדי השכונה אוספים אותם במרץ, כאילו חייהם ועתידם תלויים בכך.
הלוואי שהיה נותן לי לצפות בחיים יבין אומר "גבירותי ורבותי, מהפך!", ולראות איך סבתא שלי ושכנותיה רוקדות בשכונה בהתלהבות מוגזמת וקובעות להכין קוסקוס יום אחד.
נהיינו עם מקלל. קללות יכולות להיות בשפה גבוהה.
הירדן, 42 מעלות והרבה זבובים), וגם אני נעצבת כשאני רואה כמה כסף הולך על שטויות במקום על ילדים רעבים.
אני רוצה לייחס פחות חשיבות למדינה ויותר חשיבות אלייך, כי דם בנים שיכלו להיות אחי, דודי או אפילו חתני לעתיד עוד ספוג בין רגבייך.
לפני שאבא עלה אל הארץ, החזיקה רות בידו ואמרה לו "אתה עוזב אותנו, אבא?"
"את יכולה לבוא איתי, רות", הוא ענה לה.
אבל רות תמיד הייתה ילדה של אמא, אז נשארה שם, עם אמא, בארץ הקרה.
ביום קיצי אחד, כשאבא חרש את אדמת ראשון לציון, רץ אליו אחד מהנערים ואמר "שמעת? המלחמה הגדולה הגיעה".
אבא נדם, הפיל את המגרפה ארצה ורץ לחפש רדיו,
ואולי רמזים למה שמתרחש.
הרמזים לא איחרו להגיע. נאום שנשא רודן אחד, נתן גם למי שלא רצה להבין - להבין.
אבא הסתגר בחדרו, איבד תקווה,
איבד חזון
ואיבד משמעות.
האם השאיפה והכמיהה לארץ ישראל שוות את הרגעים האחרונים שיכול היה לבלות בהם עם בתו?
הפעם הבאה שבה הגיעו גלי הרדיו לאוזניו של אבי, הייתה כשבן־גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
"שמעת, אבא?", שאלתי, "יש לנו מדינה".
אבא זיכה אותי ואת המדינה החדשה בחצי חיוך, וחזר אל בהייתו בתקרת החדר.
באחת המלחמות האחרונות, רגע לפני ששלחו אותנו מעבר לקו, נכנסתי עם האפוד והנשק אל חדרו של אבי.
הוא היה מופתע, ראיתי בעיניו.
ליטפתי את ראשו ואמרתי "אני יכול להישאר איתך, אבא, אני לא חייב לעבור את הקו".
אבא נשק למצחי, ובפעם הראשונה מאז נכנסתי אל החדר, שמעתי את קולו.
אם לא לעצמנו,
אז להם.
אלו שהיו פה
עם הניצוץ בעיניים,
עם הבלורית, הטוהר, הקוקו והסרפן.
רק להם אנחנו חייבים.
די ציניות,
עכשיו ציוניות.
התרעות פיקוד העורף