טליה לוין שואלת את עצמה אם היא יכולה להתחייב שלא ישבר לה שוב הלב

לפני כמה ימים נשבר לי הלב. כל מי שעמד ברגע ההתרחשות כמה מטרים ממני, יכול היה לשמוע את קול ההתנפצות לרסיסים. זה קרה כשעברתי לקחת טייק אוויי ממסעדת הרחוב האהובה עלי בשכונה, ואז גיליתי שאת צלוחיות החמוצים, אלה שלא נגעו בהם הסועדים בשולחן, כן בדיוק אלה שאני מפנטזת עליהם מהבוקר, הם מחזירים מהשולחנות לקופסה הגדולה לשימוש חוזר. הו לא.

קומבינה! הדהד קולו של רפי גינת ברקע, ואני מצאתי את עצמי עומדת עם הקופסה שהם צירפו להזמנה, מחשבת את קצה לאחור, ומחפשת תירוצים לכך שאולי בכל זאת לא אזרוק אותה מיד לפח. זרקתי. האמת היא שברגעים כאלה אני נתקפת באותה דילמה מוסרית החופפת את זו שבה אוכל נופל על הרצפה, ועליה חל חוק שלוש השניות הידוע. גדלתי בבית שבו בנות הן הרוב השולט, וכך חונכנו על טהרת הרגלי היגיינה נוקשים. אסור להרים אוכל מהרצפה, אסור להניח את הסנדוויץ' בבית הספר על השולחן, חובה לאכול עם צלחת, לשטוף ידיים לפני ואחרי.

ליטפת כלב? אכלת אותה. בעצם לא, תשטפי ידיים קודם. אני זוכרת שראיתי פעם את אחד הגברים במשפחה מרים משהו שנפל לרגע ומחזיר לצלחת. זה ריגש אותי כל כך, איך שהאיש הזה חי על הקצה, מותח את גבולות המותר והאסור של הקיום. אלא שהיופי בחינוך שמקבלים בבית, הוא שכשיוצאים ממנו, אפשר לפרוץ את הגבולות ולשרטט אותם מחדש עבור עצמך. פעם מישהו שאל אותי אם אני שייכת ל"אנשי הכן" או ל"אנשי הלא". עניתי מיד שאני מ"אנשי הכן". לפחות כך חשבתי. במבט ראשון, כל אחד היה משבץ אותי מיד ב"אנשי הכן". תמיד הייתי טיפוס אופטימי, שמשתדל להביט על חצי הכוס המלאה גם כשהיא הייתה ריקה לגמרי. כן. אני שייכת ל"אנשי הכן". בטח שכן.

אבל אם כן, אז מדוע בכל פעם כשמישהו הציע לי משהו, הייתי מיד עונה לא, ורק אחרי הסירוב שוב שוקלת את העניין. בפעם הראשונה כשגבר הציע לי לעבור לגור איתו מיד אמרתי לא. עד שהגיע הכן עברו הרבה מים בנהר. ואני, אף פעם לא הבנתי מי זה השד הקטן הזה שבתוכי, שמתעקש לשמש גם כשומר ראש, וגם כיועץ תקשורת בעת משברים. פעם קראתי איפשהו שככל שאנחנו מתבגרים קשה לנו יותר לעמוד בפני שינויים, אצלי בינתיים קורה בדיוק ההפך. והאמת היא שזה מפחיד אותי מאוד.

אם מישהו היה מספר לי שאעבור טרנספורמציה של 180 מעלות בחיי, סביר להניח שהייתי זורקת אותו מכל המדרגות. כי אם יש משהו שנראה לי מפחיד יותר מכל דבר אחר בעולם לפני עשר שנים למשל, הוא לוותר על כל מה שחשבתי שמייצג אותי במדריך לחיים על הפלנטה. אלא שברגע שכל קובצי תוכניותי הושמדו, כי החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות, שמתי לב שהתחלתי לומר כן בשיטתיות לדברים שלא היה לי שמץ של מושג שאמצא את עצמי בתוכם, ולאנשים שמעולם לא תיארתי לעצמי שאפגוש. במבט חטוף ונדהם וקצת מבוהל לאחור, אני שמחה שלא היה לי זמן לפחד ולומר לא. אני מניחה שאילו הכל היה קורה מוקדם יותר, הייתי בוודאי נבהלת ונשארת עם “אנשי הלא" לנצח.

זה דווקא ממש נחמד להיות בקבוצת “אנשי הכן", אני חדשה שם. ומדי פעם אני נופלת עם טעויות של טירונים ונתקלת בנשים ש"אנשי הלא" לעולם לא היו נתקלים בהם. במונית בדרך חזרה הביתה מאיזו פגישה, רגע לפני שעצרתי ליד המסעדה עם החמוצים, שאל אותי הנהג “אז מה יהיה?" וחיכה שאסיר את משקפי השמש. "יהיה טוטו", עניתי לו בהומור טרחני משנות ה-80 , שנועד להבהיר שני עניינים: ־ הראשון, אני אומנם יושבת פה בשמלה, אבל מבינה בכדורגל. והשני, אין לי סבלנות להיכנס לוויכוח פוליטי ולשמוע שוב שיש לי פרצוף של שמאלנית.

"אבל חייבים להצביע, חייבים". הוא התעקש וניכר היה שניסה לשכנע בכך את עצמו. אני הנהנתי ומלמלתי "צודק, באמת חייבים". אחר כך עמדתי לי שם בתור האינסופי במקום שבו אנשים מילאו פיתות עד אין קץ. התנחמתי בכך שיש מקום שבו אפשר להתרכז רק באוכל ולא בבירוקרטיה של החיים ולהרגיש כמו בבית. זה היה בערך רגע לפני שחבורת גברים רעבים עקפה אותי בתור, בלי שמץ ג'נטלמניות. ועוד רגע לפני שקלטתי שגם במקום "כמו בבית" עושים עלייך קופה עם חמוצים ממוחזרים. בחיי ששמעתי את קופמן צועק בראשי "מדינה קומבינה", ומשהו בי רצה לשבור את הכלים מפלסטיק וללכת. ואז בתוך הכאוס הרגשי,החלטתי לשאול את עצמי בפעם הראשונה זה זמן מה אם אני באמת מסוגלת להתחייב לכך שאם יישבר לי הלב שוב, זה יהיה רק מחמוצים ולא מאהבה למשל. וכך אחרי רצף די ארוך של "כן". עניתי שלא.