בעופרת יצוקה ראיתי זאת מעמדת דובר צה"ל, ושנים קודם לכן כיועצו של שמעון פרס בימי מבצע ענבי זעם, שהתנהל תוך כדי מערכת בחירות קשה בין פרס לנתניהו, שהתקיימה כשתושבי הצפון במקלטים וצה"ל נלחם בלבנון. כשפרס יצא מקריית שמונה - נכנס ביבי - וכך חוזר חלילה. אני מעלה את הזיכרונות הללו לא כדי להתענג על העבר, אלא על מנת להתריע מפני אפשרות שהתסריט יחזור על עצמו. אכן, לא הכל תמיד תלוי בנו, ונתניהו - עם כל המינוסים - הוא מנהיג זהיר מאוד בענייני הפעלת הכוח הצבאי. אבל הפיתוי גדול מדי והרגישות גבוהה מאוד. מלחמה שאף אחד לא רוצה בה יכולה לפרוץ כאן בתוך שעות. וזהו בדיוק האתגר.
זה לא מחזה על אירוע שלפני 40 שנים, זה מחזה על מה שיכול ואסור שיקרה לנו היום. לו הייתי קצין חינוך ראשי, הייתי מחייב כל רב סרן ומעלה בצה"ל לצפות במחזה. לו הייתי רמטכ"ל או ראש אכ"א, הייתי מחייב כל תא"ל או אלוף לצפות בו פעמיים (פעם אחת ליהנות או להתעצבן ופעם שנייה כדי להפנים היטב ולהיצרב). לכו לראות את "גורודיש". מבחינתי, זה לא בקטגוריה של זכות הציבור לדעת, אלא חובתו.
התרעות פיקוד העורף