20 פלוס

זה כבר כמה חודשים אני מנחה את תוכנית הלילה בערוץ 20, ערוץ המורשת החדש. אותו ערוץ שלאחרונה נשמעות טענות רבות כלפיו. מצד אחד, יש איזשהו עליהום מצד מבקרי הטלוויזיה על ההגמוניה הימנית של תכניו. מצד שני, עולות טענות על כך שהוא מפר את תנאי רישיונו כערוץ המורשת היהודית.

בהקשר של הערוץ, עולה השאלה מהי בעצם מורשת יהודית־ישראלית? מכיוון שזה חילול השם להזכיר את המילה ״מורשת״ בהקשר של טלוויזיה, אמנע מלהיכנס לדיון על הנושא, מה גם שמורשת יהודית־ישראלית היא נושא ששני עמודים לא יספיקו לו.

לעומת זאת, באשר לסוגיית תכניו הימניים של הערוץ, שני עמודים בהחלט מספיקים. אני מסכים עם הטענה הכללית, שיש נימה ימנית שעולה כמעט מכל תוכני הערוץ. בהתחלה זה באמת עצבן אותי. להרגשתי, מתחת לפני השטח חלחלה אמירה מסוימת על כך שכל מה שנמצא בטווח הפעולה של המילים ״מסורת יהודית״ שייך רק לימין. רק לפטריוטים הגאים של הימין. ואין דבר שיותר מרגיז אותי מאשר הטענה הזאת. עוד לא שמעתי רב שהצהיר שקובעים אם הילד יהודי על פי ההשתייכות הפוליטית של הוריו. לפי מה שאני יודע, זה די חד וחלק. מי שאמו יהודייה, הוא יהודי. נקודה. בפועל זה אומר שזהבה גלאון היא יהודייה בדיוק כמו אורית סטרוק. תם הדיון. אין ויכוח. כל טענה אחרת מבחינתי היא התססה למלחמת אחים או סתם אווילות מוחלטת.

כמובן שלא אמרתי שום דבר. אני אדם מבוגר בעל משפחה, ולכן פעלתי בהתאם, וסתמתי את הפה. את דעותי שמרתי לעצמי, פן ארגיז את הממונים עלי ואסתכן בפיטורים. והאמת היא שבהתחלה המצב עוד היה נסבל, אבל אז הפציעה בערוץ תוכנית פאנלים חדשה בשם ״הפטריוטים״ (אחד הסלוגנים של התוכנית אומר: ״הפאנל הכי ציוני בטלוויזיה״). בשבועות הראשונים היא שובצה ממש לפני התוכנית שלי, ובעצם הייתה סימביוזה בין שתי התוכניות. בסוף כל תוכנית ידידי הטוב והשמרן המתמיד אראל סג״ל פנה אלי ואל אלירז שדה באולפן והעביר את השידור. במסגרת אותה סימביוזה, מה שקרה בפועל הוא שאת כל חמש הדקות האחרונות של ״הפטריוטים״ שמענו באוזנייה. זה היה נורא. נשמעו צעקות קרב, זה צועק על זה, והוא צועק על ההוא. הרגשתי ממש כאילו הועברו לנו בשידור חי הקרבות בסוריה. מיום ליום הפכתי ליותר ויותר פוסט־טראומטי. יום אחד אשתי ראתה שאני לא נרדם ושאלה מה הבעיה. ״אני עדיין שומע צעקות באוזניים״, הסברתי לה, ״אני חושב שאני אולי הלום קרב״.

פעם אחת הגעתי בטעות מוקדם יותר לאולפן. ישבתי וראיתי את כל התוכנית. לא הסכמתי כמעט עם שום דבר, וזה גרם לי לחשוב שאולי אני לא מספיק פטריוט. אבל לא אמרתי דבר. שתקתי ושתקתי, עד שיום אחד הייתי בביתי מול המחשב, ושמתי לב שלעמוד הפייסבוק של הערוץ עלה קטע קצר מהתוכנית של שרון גל. מעל לקטע נכתב: ״לראות ולא להאמין - ממה מתלהבת מרצה בישראל״. לחצתי על הקטע ונחרדתי. אותה אישה כתבה מאמר, שבצורה זו או אחרת, תמך בדאע״ש. הבעיה הייתה ששרון גל לא נתן לה לדבר לשנייה, רק הטיח בה האשמות. התחושה הייתה ברורה. היא הועלתה כקורבן במזבחו של שרון גל. בו במקום הרגשתי שאינני יכול יותר להיות חלק ממה שהולך כאן. פרסמתי בקיר הפייסבוק של סמנכ״ל התוכניות של הערוץ את קטע הווידיאו המדובר פלוס הטקסט הבא:

״היי טל, זה נראה לך הגיוני שעמוד הפייסבוק של הערוץ מעלה קטע כזה לאוויר? ועוד תחת הכותרת 'לראות ולא להאמין - ממה מתלהבת מרצה בישראל'. אני ראיתי את הקטע וממש לא הבנתי ממה היא מתלהבת, כי שרון גל לא נותן לה להשחיל מילה. נדמה ששרון גל הזמין אותה לתוכניתו רק בכדי 'להיכנס' בה. בדיעבד, ברור שמוטב אם לא היה מזמין אותה מלכתחילה, אבל אם כבר הזמין אותה, הוא חייב לתת לה צ׳אנס להציג את עמדתה. כפי שזה נראה,שרון גל מעוניין להביא מרואיינים בכדי שישמשו כלי להשמעת הדעות שלו, לא יותר מסטטיסטים במופע הגדול של שרון גל״.

״יותר מזה, אני שואל, מדוע בעצם יש אורחים בתוכנית של שרון גל?״, כתבתי, ״הרי לא באמת מעניין אותו לשמוע את דעתם של מי שאולי יש להם דעה שונה משלו... ומכיוון שזהו המצב, אני ממליץ לפעול על פי השיטה הקטארית. בקטאר היה נהוג במשך מאות שנים לערוך מרוצי גמלים. אחת הביקורות כלפי המרוצים הייתה שמאחוריהם מסתתרת תעשיית סחר בילדים, שבשל משקלם הקל, שימשו בתור רוכבי גמלים אידיאליים. לאחר שקולות הביקורת גברו, החליטו בקטאר על מהפכה: במקום ילדים מעתה ירכבו על הגמלים רובוטים, שידמו את תנועות הידיים המזרזות של הילדים ואף יצעקו לדרבון הגמלים. באותו אופן אני מציע שאולי במקום אורחים יגיעו לאולפן של שרון גל רובוטים, והוא יראיין אותם בדרכו הייחודית (כלומר, ייתן מונולוג פרטי בזמן שמישהו אחר נמצא באולפן בתור 'מרואיין'). זה בוודאי יהיה יותר זול מבחינה הפקתית״.

לאחר שכתבתי את התגובה, התכוננתי לפיטורי, אבל הרגשתי טוב עם עצמי. חשתי שעשיתי משהו שהיה חשוב לעשות בשם העקרונות הפרטיים שלי. הייתי מוכן למכה שתגיע, אבל במקום מכה הגיע ליטוף. ״ליאור״, כתב סמנכ״ל הערוץ, ״תודה על ההערה שלך. התוכנית של שרון גל היא תוכנית חדשה, ויש עוד שיפורים שצריך לעשות בה. אגב, אני מאוד אוהב לראות אותך בתוכנית הלילה״. זה נראה לי חשוד, ככה לא מתנהגים מנהלים בטלוויזיה. לא בטלוויזיה שאותה אני מכיר ברשת, בקשת ובערוץ 10. שם אין לך חופש דעה מינימלי. ואילו דווקא כאן, במה שאמור להיות ערוץ סתימת הפיות הגדול, התגלה שיא החופש. באותו הרגע הייתי גאה להיות חלק מהערוץ הזה שנותן לביקורות ולדעות זכות קיום - דבר שלא קיים, בדרך כלל, בערוצים אחרים.