בכירי איגוד הכדורסל היו צריכים לדעת לא להתעסק עם צביקה שרף

סיבוב ז' בגביע המדינה אמור היה להיות חגיגה ל"אורדונים", אוהדי הפועל ר"ג. על אף היותנו קבוצה זניחה בכדורגל הישראלי, הנפנו פעמיים את גביע המדינה, בשנים 2003 ו-2013, בניצחונות מייגעים שסחטו מאתנו אנרגיה לשנה נגד קבוצות עדיפות עלינו בכמה דרגות.

אז התחפשתי לציפק'ה פיט-פוט ונהייתי דיפלומט. תגידי כפרה, למה שלא תצאי עם חברה ותתני לי ספייס? "הא, אתה מגרש אותי בשביל קבוצת כדורגל?". אולי, אבל זה לזמן קצר, ואל תשחקי איתי על זמן, אני המצאתי את זה לפני שהורייך במרוקו התלבטו בין פריז למושב. אז תשקרי שאת אוהבת אותי ולכי מצאי לך חיים.

בעשר דקות היא התארגנה, ואני נשארתי לבד עם הקבוצה פח שלי, שג'יעג'עה מול הפליטים מאולגה.

שפכתי חצי דרמפון של תינוק וחצי בת אורן ירוק שאני מחבב (אני מחפש את הסגול בריח לבנדר. מישהו יודע איפה יש? כי החבר שלי פולו הרומני מבטיח שהוא יביא לי כבר ארבע שנים. להבטיח זה הכי בזול. לקיים זה נורא ביוקר), קצת סבונים יקרי ערך של כיפוש, קונדישינר כי אני שעיר, ונהיה קצף סמיך כזה, כמו אצל התאילנדית בצ'פאיה 2 בבנגקוק. רק שאצלה המזרן ים היה עם עובש, אז ברחתי מיד וסיפרתי לחבר'ה שהיא נתנה עבודה סוף, ממש שאטרה. באמבט שלי היה הכל יופי. לקחתי כוס פטל קר, כדורי שוקולד תוצרת בית וחשבתי על חומר קריאה. החלטתי לקחת את מאות הדפים ששלח לי צביקה שרף.

"מה פתאום קפה?", הוא רעם בקולו והחריד את האזור. "תשתה מיץ טבעי, תפסיק לעשן כבר. מתי הלכת לישון? כל הלילות אתה מסתובב", וטראח - הוריד עלי עוד כאפה. צביקה אני מתחנן, תן לי מנוחה, עברתי סיוט. אז הוא קם והלך. הסתתרתי ממנו שלושה חודשים, עד היום הוא טוען שאי אפשר לסמוך עלי, כי איני אחראי.

אז לאמבט הקצף לקחתי משהו חדש: דוח של משרד רואי חשבון ששכרו הג'מעה של צביקה, שמצא "ליקויים קלים" (לכאורה, רק לכאורה) בהתחשבנות של היועמ"ש החיצוני של האיגוד, עם האיגוד. משהו קטן בסביבות 1.5 מיליון שקל, בשנים 2014-2012 (אגב לכל המאיימים בתביעות: כל המסמכים בידי, אז נא להתנהג בהתאם, ולא לאיים). צביקה דורש תשובות מהיו"ר המכהן, עמירם הלוי. עמירם הוא שופט כדורסל לשעבר, מושבניק בן 70, שנורא פוחד מהג'מעה של שמעון מזרחי. והוא עונה לצביקה שאסור לאיגוד לתבוע, בכל מיני נימוקים. בקיצור, יהיה שמייח.

השתרעתי באמבט, כי הנייר של צביקה מלא בנתונים מדאיגים, אבל מעייפים למדי, והכנסתי את הראש מתחת לקו המים. כשהוצאתי את הראש, שמעתי את יעקובי שואג: סנסציה, סנסציה, והבנתי הכל. שמחתי שלא ראיתי, כי באמת שלא הייתי זקוק לתרגום בגוף הסרט. הודחנו, שוב. כאלה הם חיי הלוזר.

כן, אולי הוא פסיכי, אבל אני באמת מעריך את האיש הזה. אין לנו יותר מדי כמוהו בחברה שלנו. אצלנו קומבינה זה הרי ההמנון והחזון. מתי כבר נבין שזה אסון?