עשר בלילה. הכפר א-טור שבמזרח ירושלים. הרבנית הדסה פרומן ואני נוסעות לבית של איברהים אל-הווא, ידיד ותיק של הדסה ושל בעלה, הרב מנחם פרומן ז"ל. עכשיו הוא בצרה והדסה מרגישה שהיא חייבת לעזור לו.
אני שואלת את אל-הווא למי שייך בית השלום, והוא עונה: "הכפר שלנו צמוד לאוגוסטה ויקטוריה, בדרך של מי שעלה לרגל לירושלים. היו מבעירים כאן מדורה גדולה כדי שמי שרוצה יידע לבוא לכאן. הבית שייך למשפחה שלי ואני ממשיך את המסורת. נדבקתי במחלה".
"אספר לך סיפור", אומר אל-הווא, "פעם באו חיילים להרוס מחסן שהבן שלי בנה בחצר. יצאתי אליהם עם ידיים למעלה ואמרתי להם 'תעשו את העבודה שלכם, אבל אל תשמשו בנשק'. אז ניגש אלי אחד החיילים, חיבק ונישק אותי ואמר לי 'אתה לא זוכר אותי? רקדנו ביחד בחתונה של הבן של הרב פרומן".
אני שואלת אותה אם לא קשה לה. "קשה לי", היא מודה. "אבל אחרי המוות של מנחם משהו נתן לי כוחות, כאילו הוא נכנס אלי ועוזר לי. כאילו שנינו ביחד". אל-הווא מלווה אותנו לדלת. "תהיה בריא", אני מאחלת לו ומקווה בכל לב שהיא תצליח לעזור לו. שפעם אחת התמימות תנצח.
התרעות פיקוד העורף