סער פספס רק במקום אחד. אדלשטיין, בהפתעה רבתי, גמר שני. הישג יפה, שמבוסס על היעדר התנגדויות. בדיוק כמו כחלון ב-2006. אדלשטיין לא מסכן אף אחד, מתכוון להישאר יו"ר הכנסת, ולכן הצליח להתגנב לאן שהתגנב. את הקופה כולה גרף גלעד ארדן, שסיים ראשון וקיבע את מעמדו כיורש היחיד של סער. האם זה אומר שגם ארדן יפרוש בקרוב? בהחלט יכול להיות. נתניהו לא סובל כוכבים גדולים לידו. כמו שהבריח את כחלון ואת סער ורבים אחרים לפניהם, כך הוא עוד עלול להבריח את ארדן.
שניהם חזרו. ליברמן מהר, דרעי לאט לאט. ליברמן הביא ב-2009 15 מנדטים, דרעי עוד הספיק להביא 17 מנדטים אחרי שהורשע, אבל יצא לגלות קלון ארוכה. ליברמן הפך בינתיים לשר חוץ, צלח אי אלו חקירות, התבגר, התמתן, והחליט שהגיע לפרקו. זה הזמן לעלות קומה. בינתיים, דרעי הצליח, במרפקים, שיניים וציפורניים, להשלים את שובו. מרן, רועה הצאן הבלתי מעורער של הקהל שלו, הלך לעולמו. לכאורה, הגיע זמן דרעי. להוכיח את עצמו, בזכות עצמו. לכאורה, הגיע גם זמן ליברמן.
אגב, הם עדיין חברים קרובים. למרות ניגודי האינטרסים, למרות ההתנגשויות הטקטיות (ליברמן הוא זה שהשאיר את דרעי באופוזיציה אחרי פיטורי לפיד ולבני לפני כמה שבועות), למרות הכל. האחווה המיוחדת שיש ביניהם, אחוות ילדי חוץ בקיבוץ, תישאר שם תמיד.
ובכל זאת, התהליך שעבר על דרעי אותנטי לגמרי. הוא לא ליהק את עצמו לתפקיד שק החבטות. הוא הזדעזע מהביזוי של מרן ומהעובדה שהוא, בעקיפין, אחראי לו. הוא לא חזר לפוליטיקה כדי לעמוד בראש מפלגה מרוסקת של 4 מנדטים. הוא יודע שביבי בוחש בש"ס ומתדלק את אלי ישי. הוא מבין את החשש של נתניהו והוא מכיר את עוצמתם של הכוחות שמתגייסים בעקבות נתניהו כדי לתקוע טריז בברית שיכולה להפיל את ביבי (ליברמן-כחלון-דרעי). נמאס לו. אגב, אם הוא בכל זאת יחזור, הוא ישתדל לנקום.
כמה מכוער, כמה מרושע, כמה מוכיח שאסור לערב דת בפוליטיקה, שמקומו של מרן היה בבית המדרש ובבית הכנסת, ולא בכנסת.
החקירה נגד בכירים ב"ישראל ביתנו", כבר אמרתי, נראית רצינית, מתועדת, ממוסמכת וחמורה. אבל טענתו של ליברמן על "איפה ואיפה" מוצדקת גם היא. ראשית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל קמפיין בו הוא היה מעורב, הייתה חקירה כזו או אחרת נגדו או נגד מקורביו. שש פעמים זה קרה עד היום. הטבלה אינה משקרת. זה מתכתב עם מה שאמר ביום ראשון באריאל, שחלם חלום ובו בכירי המשטרה מטכסים עצה "איך להפטר מהרוסי הזה".
ליברמן גם מתקומם מול התקשורת, שמכנה את הפרשה האחרונה "פרשת ישראל ביתנו". כאן הקייס שלו פחות מוצק. הוא יודע לספר שגרשון מסיקה, אחד הכוכבים הראשיים של הפרשה, הוא בכלל אחד האנשים החזקים בליכוד. זה נכון. יש נוספים. ויש גם כיוונים שקשורים ל"בית היהודי". אבל למרות כל זאת, הליבה של הפרשה הזו מסתובבת ב"ישראל ביתנו". אצל הבכירים ביותר, והמקורבים ביותר לבוס. עם זה יצטרך ליברמן להתמודד באמת, וזה יקרה באמצע השבוע הקרוב. הכל אפשרי.
היום, באיחור רב, הושלכו יוני בן מנחם, אמיר גילת ומיקי מירו לפח הזבל של ההיסטוריה המשודרת. שלושתם הודחו מתפקידיהם על ידי המפרק של רשות השידור. צגה, לעומת זאת, השיקה את ספרה "לא בבית ספרנו" (הוצאת סטימצקי). ספר אמיץ, אוטוביוגרפי, על אישה פמיניסטית, לוחמת, מנהיגה, ששוחה נגד הזרם בנחישות ובהצלחה ומוכיחה שאפשר להצליח כאן גם כשתנאי הפתיחה נגדך. למרות שהיא כבר לא מנהלת רשת א' של קול ישראל, צגה ניצחה. העלובים שהדיחו אותה ללא סיבה כבר לא איתנו. אם תתקלו בהם, אל תשכחו להם את זה. הסיפור של צגה הוא סיפור אופטימי וסוג של הוכחה שגם אם נדמה לנו שזה בלתי אפשרי, לפעמים האמת והצדק מנצחים.
התרעות פיקוד העורף