נוכח פרשת הדרכים המדינית־ביטחונית שמדינת ישראל מצויה בה בעת הזו, ניתן היה לצפות כי הבחירות הקרובות יתמקדו בתחום הזה, כאשר בפני הבוחר יוצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות, והוא יבחר בין שתיהן: האם מקומו עם המזדהים דרכה של הממשלה הנוכחית, או שמא עם אלה הסוברים כי דרכה של הממשלה שגויה. אבל משהו השתבש בדרך, והבחירות הבאות עלינו מתמקדות דווקא בתחום הכלכלי־חברתי, ואילו התחום הביטחוני־מדיני נדחק הצידה.
המציאות הגיאו־פוליטית שלנו השתנתה ללא הכר, קיבלה גוונים חדשים וממנה נגזרת מפת איומים חדשה על ישראל. לאיומים המוכרים – טרור פנים, איום חמאס, חיזבאללה מצפון וההתגרענות של איראן - הצטרף בשנתיים האחרונות שחקן חדש: האסלאם הרדיקלי. אין מדובר רק בכנופיות מרצחים בעיראק או בסוריה. זו אידיאולוגיה המופצת בעזרת טכנולוגיות מתקדמות ומכה שורשים בכל מקום שמתגלית בו חולשה שלטונית. זהו תמנון השולח את זרועותיו הרעיוניות בלי צורך בגייסות. הוא כבר כאן, במזרח התיכון, וגם באירופה המבוהלת והמבולבלת.
הממשלה הנוכחית וקודמותיה בחרו לא להתמודד עם הבעיה הביטחונית ואימצו את תפיסתו של בן־גוריון, שהייתה יפה אז, כאשר קבע שמדיניות הביטחון של ישראל תתבסס על שלושה מרכיבים: התרעה, הרתעה והכרעה. אלא שבהתחשב בסוג האויבים שעומדים כיום לפנינו, בעמדת העולם ובמגבלות הכוח שלנו, איבדו מונחים אלה את משמעותם והתפיסה הזו אינה רלוונטית עוד.
המציאות באזורנו יצרה מפגשי אינטרסים בין המדינות הערביות המתונות ובין מדינת ישראל, שאותם ניתן לנצל לקידום הסדר אזורי ופתרון הסכסוך עם הפלסטינים. העולם המערבי מצפה למהלך כזה וייתן מטריה וסיוע כספי, מדיני וצבאי ככל שיידרש. מי שאינם ראויים להנהיג את העם הזה, בתקופה סוערת כזו, הינם מפריחי תרחישי האימה, קוראי קריאות "הבריון השכונתי" ואלה המבטיחים שינוי חברתי־כלכלי, בלי שיצביעו על פריצת דרך בתחום המדיני־ביטחוני.
הראויים הם אלה האמיצים דיים לעשות "חישוב מסלול מחדש". אלה המסוגלים להתמודד עם יוזמה מדינית־אזורית, שבה ייקבעו גבולותיה של ישראל אשר יבטיחו ביטחון לתושביה עם רוב יהודי מוצק. נקיטת יוזמה כזו תחזק את החברה הישראלית מבפנים, תאפשר למדינת ישראל להתמודד טוב יותר עם האיומים הביטחוניים מחוץ ותביא למהפך בתחום המדיני־ביטחוני, וכנגזרת מכך גם בתחום הכלכלי־חברתי.
התרעות פיקוד העורף