מתישהו בשנות ה-80 או אולי בשנות ה- 90 הגיעו להופעה בי שראל ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. אני זוכר שהדשא היה ירוק, אבל השנה והמקום מעורפלים בזיכרוני. שני העשורים הללו הזויים למדי בחיי. זה היה הרכב מוזר בהיותו שני-שלישים בלבד של אחת מלהקות-העל הגדולות של כל הזמנים. אילו היו מצליחים השניים לגייס את אריק קלפטון, הייתה לנו הופעת איחוד נדירה של Cream, אבל האיחוד התרחש שנים מאוחר יותר במאי 2005 ברויאל אלברט הול בלונדון.
מצויד בתג עיתונות הסתובבתי מאחורי הבמה, נכנס ויוצא באוהלים גדולים שהוקמו במיוחד ובהם שירותים, דלפקי קייטרינג עמוסי כל טוב וכל הדרישות הלגיטימיות והפחות לגיטימיות שכוכבי רוק מסדר הגודל של השניים רגילים לדרוש מהאמרגנים המניידים אותם בעולם. זה היה לפני ההופעה, וברוס ובייקר, במלוא גודלם הטבעי, ישבו בכיסאות מהסוג שבו יושבים בדרך כלל במאי קולנוע ושעל שמם הם נקראים, וספגו בחולצות פרומות קרניים מלטפות של שמש אחר צהריים טובה. היו נשים רבות מסביבם. מכל הגדלים, הגילים והצבעים. חלקן אולי נשות חיקם המוצהרות ואולי לא ונשים ישראליות רבות מדי שמספרן הרב הקנה למקום תחושה של הרמון ארעי. באנגלית קראו להן גרופיז ובעברית מזדנבות ובשתי השפות היה המובן פחות ממכובד.
ברוס היה רוקר מתון יחסית בהשוואה למציאות הדקדנטית שבתוכה גדל, אבל ידי המתופף הארוכות של בייקר עבדו שעות נוספות; הוא שתה גינס מכוס גדולה, ייבש בדבקות שוטים של וויסקי, התעקש לחפון כל חלקה טובה ורכה שחלפה לידו ורבות מאלו התחלפו בתורנות על ברכיו. זה היה מפגן של רוק'נרול כפי שאמור היה להיות אף על פי שכולם על הדשא, כולל הנגנים הנוספים, היו מבוגרים מכדי להשחית חדרי מלון בנוסח לד זפלין. למיטב זיכרוני היה שם כריס סטיינטון, קלידן מצוין וגיטריסט מסדר הגודל של דייב מייסון, אך אינני יכול לקבוע בוודאות אם היה זה מייסון בעצמו וגם לחטט באינטרנט לא בא לי. אינך מגיע לכתוב כתבה ספונטנית ופסבדו־גונזואית על רוק'נרול דרך גוגל. מראה ג'ינג'ר בייקר בבריאות טובה יחסית - הוא היה מכור לכל מה שאפשר היה לשתות, לבלוע, להסניף או להזריק ואמור היה לעלות השמיימה נחנק על קיאו כשידו קשורה בגומי מעל המרפק ומזרק תקוע בוורידו - עורר בי שמחה והשתאות. לימים צפיתי ב-"Beware of Mr. Baker", סרט תיעודי מצוין שנעשה עליו והבנתי כמה מקרי היה האופן שבו בחר מלאך המוות את לקוחותיו.
בחיפוש אחרי מלודרמה זולה אינני מציג באורח הוגן את אותן שעות אחר הצהריים שבהן משכתי כיסא, התיישבתי סביב השולחן הגדול וניסיתי לפטפט עם שני-שלישים של Cream האייקונית. לא הוגן משום שהפירמידה ההיררכית הייתה ברוס ובייקר בבסיסה וג'ו קוקר בקודקודה. הישראלים באו לשמוע את ג'ו קוקר מגיש את גרסאות הכיסוי המיתיות שלו לכמה מהשירים הגדולים בתולדות הרוק. ברוס ובייקר היו בונוס נאה ולא התביישו לתת כמה מלהיטיה הגדולים של Cream שברוס שר אותם במקור ולא קלפטון שטרם מצא בשנות Cream את קולו.
באנו לשמוע את קוקר שיצק משמעות גדולה ומשכנעת יותר, מילולית ומוזיקלית, בכמה מהשירים היותר סתמיים של הביטלס. מן הסתם אסור לכתוב את זה אבל “עם מעט עזרה מידידי" היה שיר נחות ומצ'וקמק למדי שרינגו סטאר שר ב"סרג'נט פפר" בעיקר כדי שגם הוא יהיה שותף באלבום שהפך את הרוק'נרול על פניו, עד שבא קוקר בוודסטוק 1969 והפך אותו להמנון קורע לידידות בהופעה המתויקת כאחד מהרגעים הגדולים של הרוק.
התרעות פיקוד העורף