"לא, אתם לא בגיהנום והנשיא הנבחר של ארה"ב הוא דונלד טראמפ". במילים אלה פתחה כתבת BBC את שידורי החדשות עם היוודע תוצאות הבחירות הסופיות בארה"ב שללא ספק ייכנסו לספרי ההיסטוריה כמפתיעות ביותר. מצד אחד אישה חזקה ודומיננטית שבחרה בקמפיין מאחד ושפוי ומולה איש עסקים ממולח, מיליארדר שנוי במחלוקת, שבחר בקמפיין אגרסיבי, מפלג ומתריס. מי לא ספג ממנו? נשים, מוסלמים, מקסיקנים, מהגרים, הם רק חלק רשימה שספגה את קיטונות של ביקורת ואיומים מפי המועמד שנחשב לאורך כל תהליך הבחירות לאנדרדוג מובהק.

אז נכון שאמריקה לא התעוררה לגיהנום, אבל סביר להניח שאזרחי המעצמה המובילה העולם יתעוררו לעידן חדש, מיליטנטי והרבה יותר כוחני. אבל מה זה בעצם אומר על האוכלוסייה בעולם הבוחרת במנהיגים דורסניים ולא רכים ומאחדים? האם המסקנה המתבקשת היא שמסרים כוחניים חסרי תקנה הפכו לפלטפורמה האפקטיבית ביותר להצלחה בעולם המודרני? למה לנו לטוס רחוק מדי עד ארה"ב כאשר במדינתנו הקטנה מדי יום אנו נחשפים לפוליטיקאים המתחרים ביניהם מי יותר אגרסיבי וכוחני, ורבים מהם הפכו את הנושא לחלק דומיננטי מהאג'נדה שלהם

"שמאלנים", "הערבים נוהרים לקלפיות", "השמאל שכח מה זה להיות יהודים", "פרס יחלק את ירושלים" ופנינים נוספים, נאמרו לאורך השנים ע"י בנימין נתניהו.

בדומה לארדואן וטראמפ גם ראש ממשלתנו נתפס ע"י הציבור ככוחני, בניגוד מוחלט לתפיסה שכולנו גדלנו עליה בה מנהיג מדינה אמור לאחד בין הצדדים ולא לפלג אותם. המתקפה האישית על אילנה דיין באותו תחקיר מפורסם מלפני שבועיים, כמו גם על עובדי תאגיד השידור הציבורי, עיתונאים, שרים, חברי כנסת ואף אזרחים המעלים פוסטים כנגדו ברשתות החברתיות, ממתגים את נתניהו כראש הממשלה האגרסיבי ביותר מאז הקמת המדינה, מה שהוביל אותנו לחשוב לפני כל בחירות לראשות ממשלה שאוטוטו הוא מפסיד כי הרי מה הסיכוי שאדם שהמסרים העיקריים שלו הם כוחניות, פלגנות ואגרסיביות ישרוד מספיק זמן במדינה אופטימית כמו שלנו?

התגובה לא איחרה להגיע, וכבר השבוע פורסם כי אותו נתניהו שבר את שיאו של דוד בן גוריון כאשר עקף אותו בימי הכהונה הרציפה.

האגרסיביות של ארדואן ומנהיגי העולם: נמאסתם!

ארדואן, טראמפ ונתניהו. המנהיגים שלא חוסכים במסרים כוחניים, האם האגרסיביות היא העידן החדש?