"בדרכי אליך יא נסיך, תדאג לי למקום על הבר" מלמלתי לטל והנעתי את הרכב.

יצאתי מהחניה ואהובה עוזרי הגישה לי את נשמתה דרך גלי רדיו:

"אמי אמי

פתחי הדלת

כל גופי רועד

מקור".

סלסלתי כשאט אט עננת עשן היתמרה מול עיניי ומתוכה מציצים שני רכבים.

האטתי את נסיעתי עד כדי עצירה, יצאתי מהרכב ורצתי באמוק לכיוון זעקות הכאב.

בכי תינוק שנשמע מאחד הרכבים גרם לי לשנות את כיוון הריצה, קפצתי לכיוון התינוק כשצעקות האב עצרו אותי:

"לא לגעת בילד עד שמגיע פרמדיק! אני חובש, לא לגעת בילד!".

נעצרתי, מביט בתינוק בוכה, מושיט אליי את ידיו, מבקש שיחבקו אותו.

הבטתי באב המקופל מכאבים, ניסיתי לחלץ אותו כשגיליתי שרגליו נלכדו תחת הריסות הרכב.

הגשתי לו מים ושאלתי לשלומו, כמה פתטי מצדי, חשבתי.

פרפרתי בין הבן לאב, לאישה שנלכדה ברכב השני.

כשהגיעו עוד רכבים התפניתי לתינוק, הבטתי בו, ניסיתי להעניק לו אהבה בלי מגע מחשש שאפגע בו יותר.

ההמולה הלכה וגדלה, אנשים התרוצצו סביבי, מגישים עזרה, שומרים על ערנותם של הפצועים, ואני, אני רק דמעתי אל מול הילד.

כי הבטתי בו,

וראיתי אותי.

***

מאז ומתמיד התקשיתי מעט להעניק אהבה.

תקופות יותר, תקופות פחות.

"אתה חסום", אמרו לי עשרות נשים.

"אתה צמא לאהבה אבל מפחד לקבל אותה, אתה כמו ילד שרוצה להיות גדול אבל חושש מכיתה א". אמרו לי אחרות.

"אני לא יודע", אני עונה לרוב ומוסיף:

"אני סבבה, פשוט לא מהמגזימים. אני אוהב כשבא לי, אני שם כשאני בוחר להיות.

וכשלא, אני נהנה מהדמוקרטיה שבאהבה".

עד שבחורה חכמה אמרה לי פעם:

"באהבה אין דמוקרטיה".

אז לתקופה אומללה בחיי;

הפסקתי לאהוב.

***

ככלל, אני לא אוהב חיבוקים ארוכים.

מעדיף את החיבוקים שלי קצרים עם טפיחה מהירה על השכם.

אבל בשנה האחרונה נפתחתי מעט, החלטתי להתמודד עם השדים. להתמודד עם כל המטענים שצברתי עם השנים. וכחלק מזה לראשונה בחיי הסכמתי לקבל אהבה.

זה נשמע מגוחך, אבל מתוך הפחד לאכזב, פחדתי להיות נאהב.

***

אז הסכמתי להיות נאהב. הסכמתי להישאר כשאני יודע שאני אהוב, כמובן שדאגתי לומר שאני לא מתכוון לאהוב חזרה, ושאני לא ממליץ לאהוב דברים דינמיים כמוני, אבל הנה, אני נשאר.

ולראשונה בחיי קיבלתי חיבוקים ארוכים. אנשים חיבקו אותי ארוכות וביקשו ממני; תתמסר. תן לנו לרפא את הילד הפצוע שבך.

ואני, כמובן צחקתי. לרפא? אז זו הרפואה האלטרנטיבית שלכם? חיבוקים?

אבל הבטחתי להתיר לבני אדמים לאהוב אותי, הבטחתי.

אז עמדתי שם, מחובק ונבוך. מרגיש טיפש, מטופש, אבל נשאר. נשאר כמו בול עץ, כי הבטחתי.

"יא מחבקי עצים", הייתי אומר לחבריי הרוחניים בגיחוך.

***

לפני זמן מה נקלעתי לפסטיבל רוחני שכזה.

נקלעתי כי, בכל זאת, לא הייתי מגיע לשם לבדי. אני מעדיף את המציאות שלי ברורה, וויזואלית.

לפתע ניגשה אליי אישה מבוגרת, הביטה בי וחייכה.

"אני אוהבת אותך", היא אמרה.

הבטתי בה בעיניים פעורות, לקחתי צעד אחורה, מתגונן, מפוחד.

היא ניגשה אלי ובלי לשאול חיבקה אותי ארוכות.

לאחר שהתגברתי על תחושת ה'לכי מכאן אישה מטרידה את יודעת שזו עילה לתלונה?'-

חמימות נעימה החלה פושטת בגופי. החל מהבטן, דרך הריאות, ובמקביל לידיים ולצידי הראש.

לאחר מעל שתי דקות שהרגישו כנצח, הרמתי את ידיי וחיבקתי חזרה.

ואז בכיתי.

בכיתי כמו ילד שיצא הרגע לעולם.

התייפחתי, נשפכתי, צעקתי, והיא חיבקה.

כששחררה תפסה את פניי ואמרה:

"אני אוהבת אותך, באמת. כולם אוהבים אותך, חשוב שתדע את זה". ניגבה דמעה מהלחי הימנית שלי והלכה.

הבטתי בתדהמה במאי, אותה אחת שסחבה אותי לפסטיבל ההזוי הזה.

מאי צחקה וניגבה גם היא כמה דמעות.

"אתה יודע", היא אמרה בקול חנוק,

"לפי המדע, גם לעצים יש רגש".

****

מאותו יום נזקקתי לחיבוקים.

נואש, מתחנן לקבל אהבת חינם.

גברים, נשים, עצים, מלחיות, בקבוקי וויסקי, פשוט חיבקתי.

גיליתי את הפער העצום שנפער בי בילדות. אני לא מאשים את הוריי לרגע, זו בעיה שלי, בעיה אצלי בלבד, אבל ההבנה הזו, ההבנה שזו אכן בעיה שאסור לי להשלים איתה, שינתה את המשחק לחלוטין.

וכשהבטתי בילד הזה, ראיתי אותי.

פצוע, מדמם, בוכה נואשות שמישהו ישחרר אותו כבר מהחגורה ששמו לו המבוגרים, ויחבק אותו.

שמישהו ילחש לו:

"יום אחד תגלה שהעולם מלא בקור, גופך ירעד, נשמתך תזעק, השקר יעטוף אותך כאילו אין יותר אמת בעולם.

אנשים יפנו לך עורף, דם יישפך כערק בחינה מרוקאית והעולם ימשיך להסתובב כאילו אתה לא כלל לא זועק לעזרה.

אבל שתבוא הביתה, תגלה שיש חיבוק שמחכה רק לך. תגלה שבבית חם, ובבית אין דם. וכשאתה כאן, הכל כמו תם ונשלם".

אני נשבע בהן צדקי, כל חיי באותו רגע התנקזו לחלום אחד; לחבק את הילד הזר הזה.

****

כשהגיע האמבולנס, יצאו ממנו כמה מלאכים והחלו במלאכת הצלת החיים. התרחקתי מעט כדי לא להפריע, וראיתי את המלאך פשוט גוזר את החגורה ומחבק את הילד בדרכו לאמבולנס.

רצתי אחריו, והושטתי ידיי לדלת האמבולנס.

"בחור, סליחה, אתה מפריע". המלאך אמר.

"אני.. אמ.. אני בן דוד שלו!" אלתרתי.

המלאך הביט בי בחשד, ואז בתינוק, ואז בי. כן, חשבתי, התינוק בן ליוצאי אתיופיה, חשבתי באיחור, מסתבר.

שתקנו לרגע, ולאחר משיכת כתפיים התינוק נמסר לידיי.

חיבקתי אותו חזבק, וכשנרגע לחשתי:

"יום אחד תגלה שהעולם מלא בקור, גופך ירעד, נשמתך תזעק, השקר יעטוף אותך כאילו אין יותר אמת בעולם.

אנשים יפנו לך עורף, דם יישפך כערק בחינה והעולם ימשיך להסתובב כאילו אתה לא זועק לעזרה.

אבל שתבוא הביתה, תגלה שיש חיבוק שמחכה רק לך. תגלה שבבית חם, ואין דם, וכשאתה כאן, הכל כמו תם ונשלם".