אני עורכת דין, אקטיביסטית, מרימה קול זעקה כשאני רואה עוולה ועדיין לפעמים מסתירה את העובדה שאני לסבית. זה לא נעשה מטעמי בושה, אלא מחשש מאלימות או אפליה. בכל פעם כשאתם הולכים יד ביד עם החברה ברחוב בלי לחשוש לחטוף אגרוף; בכל פעם כשאתן מבקשות לשכור דירה עם בן הזוג ולא מתלבטות אם לספר שאתם ביחד או לשקר ולומר שאתם רק שותפים לדירה – אתם בפועל הולכים עם שלט על המצח.
אך יש גם נקודות אור. 25 אלף נשים וגברים צעדו השנה במצעד הגאווה בירושלים לזכר שירה בנקי ז”ל. ארגון חושן התחיל להעביר פעילויות לצוותי חינוך לגיל הרך בנושא הלהט”ב וזהות מגדרית, בתקווה שחינוך יוביל לשינוי עמדות בציבור. כמו כן, בשנה האחרונה ייסדה הקהילה הבי־פאן־פולי (הקהילה הביסקסואלית) פורום באגודת הלהט”ב, והוקדש יום שלם בכנסת לזכויות להט”ב.
הדבר שהכי מרגש אותי הוא המאבק שלבו אני שותפה בעירי חיפה. אחרי שנים שבהן מצעד הגאווה בעיר היה הפגנה מול העירייה בדרישה לתקציבים לרווחה, תרבות, בריאות וחינוך, העירייה הכריזה על פתיחת בית הקהילות לגאווה וסובלנות בעיר והגדילה תקציבים לקהילה במאות אחוזים. אם למדתי משהו מהמאבק שלנו בחיפה, זה להאמין שהשינוי אפשרי. נחישות וסולידריות הובילו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום. לא ויתרנו, גם כשהכל היה נראה אבוד. בשבוע זכויות האדם, שיחל בשישי הקרוב, אני מזכירה לעצמי ולחבריי לקהילה: גם בימים קשים אנחנו חייבים להאמין ששינוי יכול להתרחש. נמשיך להיאבק ביחד עד שנביא את השוויון המיוחל.
התרעות פיקוד העורף