לא צריך להיות פירומן כדי ליהנות מהתבוננות בלהבת אש מרצדת. הצבעים העזים, התנועה הדינמית המשתנה ללא הרף, הישות הרוחנית החמקמקה הזו, הבלתי ניתנת למישוש - כל אלו הופכים את האש לקוסמת ומהפנטת. הבעיה היא שלהוציא שריפות ענק פה ושם, אורח חיינו המודרני כמעט אינו מאפשר לנו הזדמנויות לכך. מזל שיש מסורת. ככה אפשר להיפגש עם האש בנסיבות נעימות יותר, בין אם זו מדורת ענק בל"ג בעומר או אחותה הקטנה, המדורה של ביעור החמץ. וכמובן, המפגש השבועי עם שלהבות נרות השבת.
כמה קינאתי באחיותי הקטנות, שכל ערב שבת זכו לעונג הנפלא של הצתת הגפרור בעצמן והדלקת נר השבת בפמוט הפרטי שלהן, כאשר אני יכול רק לעמוד בפאתי השולחן ולהתבונן מרחוק בלהבה הקטנה הנאחזת לאטה בראש הנר. ככה זה אצלנו, נרות שבת הם עסק לנשים. אלא שפעם אחת בשנה התחלפו להם התפקידים. בחג החנוכה, כמובן. בכל ערב מימות החנוכה הייתי אני שעמד שם גאה עם השמש הבוער בידי, מדליק בעצמי נר אחרי נר בחנוכייה הפרטית שלי. ואחיותי, הן יכולות רק לעמוד בצד ולהסתכל. ככה זה אצלנו, נרות חנוכה הם עסק לגברים.
ההבדלים רבים, והסיבה להם אחת: אש מפיצה אור. אש של מצווה מפיצה ומשרה את אור הקדושה. תפקידם של נרות השבת הוא להשרות אווירה של קדושה בביתנו פנימה. לכן, אף שהגברים גם הם חייבים במצוות הדלקת נרות שבת, מדליקות אותם, בדרך כלל, דווקא הנשים. אלא שאל לנו להסתפק בהשראת הקדושה בביתנו פנימה. עלינו להפיץ את הקדושה סביבנו ולהאיר גם את החוץ השומם והחשוך. לשם כך אנו מדליקים את נרות החנוכה, המפרסמים את הנס ומפיצים את אורם מאדן החלון כלפי חוץ. כדי לעזור להם להתמודד מול חשכת החוץ, עלינו להוסיף להם מדי יום נר נוסף. לכן, אף שגם נשים חייבות במצוות נרות החנוכה, מדליקים אותם, בדרך כלל, דווקא הגברים.
איזו מצוות הדלקה חשובה יותר? כבר נאמר בתלמוד "נר ביתו (= נר שבת) ונר חנוכה, נר ביתו קודם". מתברר שאי אפשר באמת להפיץ אור סביבנו בלי לוודא ראשית שאנו עצמנו, בקרבנו פנימה, מוארים באור הקדושה. אז אפילו אם כל מה שיש לנו הוא רק נר אחד קטן ודקיק, אל תהססו איתו את החנוכייה להדליק. כי כשכל אחד מאיתנו בעצמו הוא אור קטן, נוכל בקלות להאיר גם את סביבתנו באור איתן.
התרעות פיקוד העורף