יש תופעה ברפואה שחולי סוכרת מכירים היטב, ושמה נוירופתיה. הכוונה לירידה במידת הרגישות העצבית למצב לא תקין כלשהו בגוף. כלומר מה שאמור לכאוב וכך להתריע על קיומה של בעיה חמורה, כואב מעט או לא כואב כלל. יש אף תופעה רפואית נוספת, גנטית, CIPA, של חוסר יכולת לחוש כאב כלל. תחילתה של 2017 היא המשכה הישיר והעגום של 2016, כמו גם שלוש השנים שקדמו לה.
בכל העולם המפותח המגמות בתחום זה הפוכות בתכלית למגמה בישראל. שם יורדים בקביעות ובתלילות מספרי ההרוגים, ואילו כאן הם מטפסים, בעקביות ובתלילות. המדינות המפותחות מקטינות את היקפי הקטל בדרכים באמצעות יישום קפדני של תוכניות לאומיות למאבק בתאונות. גם לישראל תוכנית לאומית למאבק בתאונות; תוכנית רצינית ומקצועית, שאף הוכיחה את עצמה. בשנים שבהן יושמה במלואה, ירד גם כאן מספר ההרוגים בתלילות ובעקביות. אלא שבשלב מסוים - לפני ארבע שנים - הוחלט לקצץ את תקציב התוכנית מ־550 מיליון שקלים בשנה, כפי שקובע החוק, לכ־220 מיליון שקלים בלבד כיום, כלומר קיצוץ של כ־60%.
כך ניטל מהתוכנית עיקר כוחה, מצבת כוח האדם של משטרת התנועה קוצצה, מספר ניידות התנועה קוצץ גם הוא, לימודי הבטיחות בדרכים במערכת החינוך צומצמו, מוקדי הסיכון והכבישים האדומים, שתשתיות הבטיחות הגרועות בהם חייבות בשיפוץ, הוזנחו, ומהתוכנית הלאומית למאבק בקטל בדרכים, שקיבלה הממשלה ואף החילה אותה כחוק, לא נותר אלא צל חיוור. נוכח אוזלת היד הממשלתית, הקדישה לנושא ועדת הכלכלה של הכנסת סמינר דיונים, ניסחה המלצות והגישה אותן לממשלה. דבר לא קרה. עכשיו הוקמה ועדת מנכ"לים לדון בנושא. גם היא תדון, גם היא תגיש את המלצותיה, וגם הפעם דבר לא יקרה.
ההתמודדות עם הקטל בדרכים אינה מורכבת כלל. הניסיון העולמי, וגם הניסיון המקומי, מראים שמגמת העלייה הקבועה במספרי ההרוגים יכולה להיעצר ולפנות בחזרה לאחור. כ־100 ישראלים וישראליות יעלה בידינו להציל בכל שנה, לו רק נגלה אחריות ונשיב את התקציב למאבק בתאונות.
התרעות פיקוד העורף