בימים האחרונים חלקים בתקשורת גדושים טינופת - באיזו מהירות מטיחים עיתונאים מסוימים האשמות, גם זה כלפי זה. מרוב כעס ופחד ורצון להתנקות רק בודדים עושים כרגע חשבון נפש אמיתי. חשבון נפש, להזכיר, הוא לשאול איפה אתה שגית, לא רק איפה שגו האחרים. נדמה שחלק מהתקשורת סובלת מטשטוש גבולות כללי, שמביא לכרסום מתמיד בהפרדת הרשויות. זה התחיל באקטיביזם, שבתחילת דרכו הצטייר כאמיץ ובלתי מזיק. אבל הוא גרר שרשרת של תגובות נגד, ומתישהו כבר היה קשה לעצור.
כל רשות הגיבה לכל מהלך אקטיביסטי בכוחניות משלה, ואם אפשר, אז במהלך ההגנה על הטריטוריה המסורתית - לקחה קצת מהטריטוריות של השאר. כך הגענו לרשות שופטת שחדרה לתחומה של הרשות המבצעת, ולרשות מחוקקת שמנסה להגביל את הרשות השופטת בהצעות חוק כוחניות, שמן הסתם נפסלות, וחוזר חלילה. בקיצור - בלגן.
התקשורת, הרשות הרביעית, היא גם חלק מהעניין. מבחינת הציבור, התוצאה היא ירידת אמון חדה בכל המוסדות: בממשלה, בכנסת, בבתי המשפט, וגם בעיתונות. צרת רבים חצי נחמה? אז זהו, שלא כל כך.
החוכמה האמיתית לא מצויה באימוץ אג'נדה, אלא ביכולת להפריד. כשמדווחים על עובדות דרך פילטר של אג'נדה, כבר לא באמת מדווחים על העובדות, אלא מקדמים נרטיב. מכוח ההרגל מתישהו אתה מפסיק לראות שיש הבדל בין עובדות לבין נרטיב. נדמה שהפילטר האוטומטי הוא-הוא האמת האובייקטיבית. זה לא נעשה בזדון, אלא בפיחות זוחל, ומהצד קורץ החופש המוחלט מכיוון הרשתות החברתיות. אבל החופש בפייסבוק ובטוויטר מגיע עם תג מחיר גבוה - אובדן האמינות. ובעולם החדש, כל זכות הקיום של התקשורת המסורתית טמונה באמינות.
אז איך בונים מחדש אמון בברדק הזה? כנראה לא בהשבת מלחמה, אלא דווקא באימוץ גבולות מרצון, במקום פריצתם החוזרת ונשנית כמו כולם. עם הזמן זה ישתלם. כרגע פריצת גבולות אינה מעידה על אומץ, אלא על לקיחת חלק במאמץ הלאומי להמשיך לפוגג אותם. ובינתיים, מה אמור הציבור לעשות? את ההפך ממה שמתחשק לו. כיום, כשברור שלרוב כלי התקשורת יש אג'נדה, עדיף לציבור לקרוא יותר, ולא פחות. ככל שיגדיל את מקורות המידע שלו, כך יקבל תמונה מלאה יותר. אלא אם כן הוא מעדיף להמשיך להתחפר.
התרעות פיקוד העורף