אני מעז לחשוב שכן. שאם הם רק היו יכולים, הקורבנות כולם היו צועקים באוזנינו שכשלנו. שלא הצלחנו למנוע את הרצח, ולא רק בגלל שלא זיהינו סימנים מקדימים. כי גם במקרים שבהם הסימנים היו וזוהו, כשלנו בהגנה על אלה שנרצחו. הם היו ממשיכים ואומרים לנו שבעיות חברתיות לא נפתרות בססמאות. שיותר מדי ילדים לא מוגנים ושביותר מדי מקרים הילדים פשוט נופלים בין הכיסאות ושהחברה הישראלית לא משקיעה במניעת פגיעה בילדים.
דברי התוכחה שלהם היו כפגיון בלבם של אלו העוסקים בתחום ומקדישים את חייהם להגנה על ילדים קורבנות התעללות. שהרי הידע קיים, השירותים פותחו, האזהרות נאמרו, ואפילו נכתבו, ועדיין ילדים נפגעים ונרצחים.
אז מה עושים? מרחיבים תוכניות מניעה שהצליחו למנוע פגיעה בילדים שקיימות פה ושם עד לרמה שהן יכסו ויגנו על כלל ילדי ישראל. מחזקים את מערך העובדים הסוציאליים ואת מערכי הרווחה בידע, בניסיון ובתיאום בין הגורמים. משכפלים מודלים ייחודים כגון מרכזי ההגנה (בתי לין) וקמפוס חרוב לילדים, כך שיהיו זמינים בכל הארץ ומיישמים תוכניות עבודה קיימות.
הגיעה העת לשלב ידיים, לשנות סדרי עדיפויות, ובעיקר להקשיב לקורבנות.
התרעות פיקוד העורף