במקרה כזה לא הייתי נאחז בקרנות המזבח או כובל עצמי בשרשראות למסך הפלזמה בסלון ביתי. גם לא הייתי גורר את העניין במשך שנים בבתי משפט או מכניס צמיגים לבית הכנסת הסמוך. אפילו לא הייתי לוחץ על הממשלה לבזבז זמן. הייתי לוקח את מיטלטלי (אורז לבד ולא ממתין לחיילים שיארזו עבורי) ועובר לדירה אחרת בשכונה או ביישוב אחרים. פשוט כי עבורי כל מדינת ישראל היא ביתי, ולא ארבעת הקירות שביניהם אני מתגורר בשלב מסוים של חיי.
אני כותב את הדברים הללו אף שאני אוהב את מקום מגורי ואני מעורב בחיי החברה במקום. גם ילדי שלי גדלו ביישוב, התחנכו ביישוב ואפילו נרשמו לנישואים ביישוב. עד היום ילדי גרים בסמיכות, ונכדי לומדים במערכת החינוך המקומית. אך בכל זאת ,אם היה נקבע שביתי נבנה על קרקע של מי שמעולם לא נתן הסכמתו לבנייתו, הייתי מתפנה בשקט.
טיעון נוסף שעלה בהקשר למאבק נגד פינוי עמונה היה כי זהו מאבק על יישוב ארץ ישראל. “אם נעזוב, הערבים עלולים לבנות בתיהם שם”, אמרו המתנגדים לפינוי. ואז נזכרתי כי בדרכי, בשבוע שעבר, להלווייתו של “שריף הנגב”, ראש המועצה האזורית רמת הנגב וחברי הקרוב שמוליק ריפמן, שנערכה בקיבוץ רביבים, חלפתי על פני מאות פחונים שבהם מתגוררים בדואים - כולם בשטחים ריקים מהתיישבות יהודית. כנראה שרוממות מצוות יישוב הארץ ומניעת נפילתה בידי זרים (כך על פי דוברי תומכי היושבים בעמונה) כנראה תופסות רק באזורי ארץ מסוימים. קיום מצוות הוא, כנראה בציבורים מסוימים, עניין של גיאוגרפיה. אומנם ישנו מיעוט שבמיעוטים הפועל ליישוב הנגב, אך מדובר במתי מעט. לאחר הלווייתו של ריפמן חשבתי גם שאובדן של אדם הוא אובדן של עולם מלא, אך אובדנו של נדל”ן הוא בר החלפה.
התרעות פיקוד העורף