להגיד שאהבתי את הסרט? אהבתי. כמו בשאר היצירות של קולירין, הוא נותן לך להכניס את עצמך, לברר איפה אתה בין הדמויות, לבדוק היכן הנשמה שלך מתיישבת בין המתח האינסופי שחוזר בכל סצנה לבין הבחירות שהמציאות מכריחה אותך לעשות. מעבר ללבטים הבסיסיים הוא גם נותן לך מקום לומר את דעתך. אז אני בוחר להכניס בו שאלות, כחלק מזה שהסרט הוא הקורבן שלי ולמרות שלא חייב, אני שואל: איפה אנחנו? איפה אמא שלי בעוד סרט מכונן שמדברים עליו ומבקרים אותו בכל פינה? איפה היא השתקפה באישון, שהשתקף מהמסך, שהשתקף מהמקרן המזורגג בקאן? איך זה שהיא פאקינג לא הסיפור של החברה הישראלית? מה, בגלל שאין לה השקפות פוליטיות ומעניין אותה רק שהבית יהיה מסודר? ואבא שלי, מה אתו? לא מגיע לו לירות קצת על גבעה. אז מה אם זו רק העלייה הקטנה של שיכון ד' בטבריה והוא לא מחזיק נשק בכלל, אני בטוח שאפשר למצוא גם שם איזה שיפוצניק ערבי. והוא יירה בו בטעות. שלא תטעו. אבא שלי קצת שמאלני, הוא רק לא יודע את זה. הוא גם טוב בערבית. הוא בטוח יגיד אלכסנדרייה כמו שצריך. אבל בינתיים, בדיוק כמו הרגע שהעלה בי את התחושה הכי חזקה בסרט הזה, נעמוד מול הגבעה, נקבל את תחושת המחנק וההרגשה שאין כלום מעבר לה. נחכה לסיבוב הבא. זה טיפה מוקדם. נמתין באוטו יפה יפה עד שהשיר שלכם יסתיים. עד ששלמה ארצי ימות ותבכו קצת. נעביר את זמננו בריקוד עם מסיכות אב"כ לצלילי עומר אדם ונסמן לכם עם הידיים את כיווני היציאה.
"מעבר להרים ולגבעות" מתעתע בין האידיאל השבור לבין המציאות
המשפחה בסרטו של ערן קולירין אינה מייצגת את סיפורה של הישראליות העכשווית. הסטריליזציה של הדמויות והעיר הבורגנית משחקות בשאלת הייצוג ומתכתבות עם האימה
התרעות פיקוד העורף